משפח במקום משפט
אין פה מדינה מתוקנת, אנחנו טרף של שלטון הון והדר
רציתי להיות בהפגנה. הקהל היה רב. נראה כאבו בעיניים. הוא רצה לצעוק וחיכה שיצעקו בשבילו. רוב הדוברים ירו סיסמאות. ישבתי על ספסל מאבן כי היה לי קשה לעמוד והיה לח מאוד אבל הרגשתי מין יחד שלא חשתי שנים. היתה הרגשה של מרד. מרד נגד שחיתות השלטון. מרד נגד העובדה שפרקליטי צמרת יקרים מפז יחד עם אנשי יחסי ציבור "קונים" חלק מהעיתונאים לא בכסף, אלא בכבוד של "אני אגיד לך ורק לך מה באמת קרה".
הפרקליטים שאני ואתם אפילו לא יכולים לחלום לשכור אם נהיה בצרה, יודעים לתקוע סיכות בעדויות. ואם נניח של-א' - שדיברה ברהיטות, בעברית מצוינת, באומץ, בכאב ובאינטליגנציה - היו יחסים מורכבים עם נשיא המדינה, אם נגיד שהיא יושבת מול נשיא המדינה המפעיל עליה מרות ונניח שהיא מסכימה לחלק מן הדברים שאינם ראויים מכיוון שהופעלה עליה מרות, והיא עובדת עם אדם שיודע כשצריך להיות נחמד ואנושי, ונניח שהיא מסכימה ליחסים מסוימים אבל מתחרטת, מגלה שטעתה, ושוב נופלת בפח, למי זה לא קורה?
מה שהקהל בא לומר להם, וזה נשמע יותר בקהל מאשר על הבימה, הוא שאם א' אוזרת עוז ומתלוננת על אונס, שזה דבר קשה לאישה לעשות, צריך להבין אותה. אין ספק שבניגוד לפושעים המבינים את המערכת טוב למדי, הנאנסות שהעידו הביאו גרסאות מבולבלות. אי-אפשר לעבור כאב כזה כמו תקיפה מינית או כל תקיפה אחרת בלי שחלק מהדברים שקרו יחפפו ויסתרו אלה את אלה. לוקח שנים לפני שאפשר לנתח באמת מה קרה במלחמה, בכל מלחמה, על אחת כמה וכמה כאשר אישה צריכה לדבר בפומבי על חילול גופה וכבודה.
מי משלם(ת)?
עושים שוּק על גב הנפגעות
ורד לוביץ'
עשרות עסקאות טיעון מביכות נחתמות מדי יום בתואנה שכך תיחסך עדות המתלוננת. אבל המתלוננת רוצה לדבר, זו זכותה וחובתנו
שיעמדו פרקליטי התביעה ויאמרו שלא נפלו אי-פעם בפח, שלא טעו והאמינו במישהו, שלא רצו אבא חזק וקיבלו רודן פיקח וערמומי שידע לעבוד על חולשותיהם. נערה די צעירה נפלה קורבן לתחושה שהיא עובדת במרום העולם ואולי היה קשה לה לקבל ולראות איך נשיא מדינה מתנהג ככה. אז אם עדויותיה אינן מקשה אחת מותר לזרוק אותה לכלבים?
פרס ישראל לגבורה
עמים גדולים נפלו קורבן לצורך האנושי של כניעה לכוח, כניעה למנהיג שיודע יותר טוב. זאת המערכת שהמתלוננת צריכה לחיות בה. ואפילו אם א' אחת או א' שתיים חשו חיבה או אפילו אהבה לאיש הזה, שיודע איך לעבוד על אנשים ומתחתית העולם הגיע לחיות במשכן הנשיא שפעם גרו בו אנשים כשז"ר או נבון, הרי מה שקרה להן היה חייב ענישה קשה למי ששיחק בהן ככה. מי שניצל את מעמדו לעבוד על אותם יצרים אפלים קטנים שיש בכל אחד ואחד מאתנו.
היו בינינו אנשים נפלאים שהאמינו בסטלין, שהיה אחראי לרצח מיליוני אנשים כי היה חזק. כי היה פיקח. כי ידע להשתמש בכוח. כי סימא את האנשים הטובים ביותר. א' שראינו בטלוויזיה נראית יפה אפילו מתחת לטשטוש ומגיע לה שישמעו אותה בבית-משפט. ואם כבר דיברה, וזה היה כידוע אחרי זמן רב, ואם קודם פחדה ואולי באמת ביקשה מהנשיא שיעזור לה כי היתה זקוקה לעזרה והוא היה כה טוב אליה לפני ואחרי התנהגותו החולנית. אם זה היה כך, היא היתה צריכה לקבל את פרס ישראל לגבורה ולא את התיעוב והחלאה של כמה עיתונאים שנפלו בפח.
עורכי דין צמרת אינם סתם יקרים. הם מקושרים. הם חיים במדינה שבה כל אחד מכיר את השני. הם יושבים יחד עם שופטים ועבריינים ושרים במסיבות על הדשא של עשירי הארץ. אז איזה סיכוי היה לעורכת דינה של א', חכמה ונבונה ככל שתהיה, שאינה שייכת לאליטה הזאת, מול אלה של "אני אתן לך ואתה תיתן לי", של אהבה-שנאה של מוקדי הכוח והממון, של השלטון שלהם בנו ועלינו, של הכסף הקונה הכל ופרקליטי הצמרת שמכירים את כולם. הם יודעים ליצור פקפוק ובסוף מי שמשלמות הן הנאנסות.
מזוז צריך להבין שבכניעתו לכל אלה הוא גורם לכך שלא יהיו עוד תלונות. כמו שוועדת וינוגרד הכתה מכה אנושה בצה”ל - שגדולתו היתה שידע לפעול מעבר לספר, בתחבולות, באלתור - ועתה אף קצין לא יחליט החלטה על דעת עצמו אלא אם כן ייוועץ בעורך דין תוך כדי קרב. כך גם נרמסה עד עפר התחושה שאנחנו חיים במדינה כמעט מתוקנת. אנחנו לא. אנחנו טרף של שלטון הון והדר ומשפח במקום משפט.
מומלצים
