בפעם הראשונה כאב לי מאוד
ידעתי שזה הולך לכאוב, שמעתי סיפורים של אנשים מנוסים ממני, אבל לא תיארתי לעצמי את הסכין החד שיעבור בתוכי, משאיר איברים מדממים ולב דואב. אהבה זה כואב, נאום הגבר
הרגשתי אותו ננעץ כשהפסקנו לדבר והתחלנו לצעוק. כל ביטוי קשה שחשבנו שלעולם לא נוציא מהפה דחף את הלהב קצת יותר פנימה והשאיר קצת פחות סיכוי להצלה. טריקת הטלפון בו-זמנית, והידיעה שלעולם לא נדבר עוד, היו מכת המחץ.
פתאום חזרתי לכיתה ב', ורועי השמן שוב הפיל אותי על החול וישב לי על החזה. רק שהפעם רועי הרזה לא בא ודחף אותו ממני, והוא נשאר לשבת שם שבועות וחודשים, מוריד קילו או שניים ממשקלו בכל פעם שמישהי חייכה אליי ברחוב. לבסוף הוא נכנע או מת מרעב, ואני חזרתי לנשום באופן סדיר ולחייך בחזרה, מוכן לכל מה שיבוא.
בפעם השניה הכאב בא לי בהפתעה.
אחרי שנה יחד הייתי בטוח שאנחנו יכולים לכל, ששום דבר לא יוכל להכניע את האהבה הגדולה שהיתה לנו, בטח לא המריבות הקטנות שפתחו את הפצע כל פעם מחדש. אשליית האהבה-תנצח-הכל גרמה לי להאמין שהם יגלידו בעצמם והשכיחה ממני כלל חשוב: יש גבול לכמות הדם שהגוף יכול לאבד.
הפרידה היתה הלם, גם במובן הרפואי של המילה. ברגע אחד הכל הופך שחור, סחרחורת ואובדן הכרה. התעוררתי מסטירותיו של רועי השמן, ששוב ישב עליי, רק שהפעם עם חיוך מזלזל של "חשבת שנפטרת ממני? טירון!" במשך שבועות הייתי כל כך מטושטש, שאפילו לא ניסיתי להיאבק.
בפעם השלישית כבר הייתי מוכן.
כמו חייל שעבר אלף הקפצות תרגול, ברגע שראיתי את זה מתקרב כבר ידעתי מה לעשות. התחלתי לשכנע את עצמי שזה בלתי נמנע, שעדיף לי בלעדיה ושאנחנו גם ככה לא מתאימים. כשיום הדין הגיע צעדתי בראש מורם, אמרתי יפה שלום ותודה, והלכתי לדרכי בלי להסתכל אחורה. "אף אחד לא ילחץ לי על הלב הפעם", חשבתי לעצמי ולקחתי שאיפה עמוקה, להראות לשמן שאני נושם בסדר גמור, תודה רבה.
ואז עוד נשימה עמוקה, ועוד אחת כבדה, והשלישית כבר מציפה את העיניים. ומבעד לדמעות מבטו המרחם של רועי מעליי, כמו מתנצל: "אין לך מה לעשות נגד זה, אהבה זה כואב, ופרידה זה הורג מכאבים. ואם אתה רוצה להרגיש, אתה חייב להסתכן." ואני, כמו חייל טוב, לא נשבר בעינויים. אני רוצה להרגיש.
בפעם הרביעית חשבתי שאני בשליטה.
הרי אני בן אדם רציונלי, אני לא אמשיך בקשר חסר עתיד. לא אטפס למקפצה הכי גבוהה כשאני יודע שאין מים בבריכה. וגם אם יש, הם בטח לא מספיק עמוקים בשביל גובה כזה. עדיף לקפוץ עכשיו, בזהירות, מקסימום נשבור רגל. צרחתי מכאבים.
הפעם החמישית עוד לא הגיעה.
אנחנו צועדים יחד ברחוב, יד ביד, חוששים, אבל בכל זאת מאוהבים. בכל גבר זר וגדול ממדים אני רואה את פניו של רועי השמן. הוא נראה מבוגר יותר, פעם עם זקן, פעם עם שיער ארוך, בחליפת עסקים או נוהג במשאית זבל. אבל דבר אחד לא השתנה בו: החיוך הממזרי של ילד בן שמונה שלוחץ לך על הסרעפת ומאיים להופיע בכל פעם שמשהו לא יסתדר.
אני מקווה לא לפגוש אותו יותר לעולם, אבל את הסיכון אני ממשיך לקחת. אותי לא ישברו בעינויים.
לפנייה לכתב/ת 
