רוצות שיוויון, גם בבית הכנסת

לאחרונה התקיים כנס בארצות הברית, בו הציגו קהילות (אורתודוכסיות!) שונות 16 דגמי תפילה המשלבת את כל חברי הקהילה (גם הנשים) בתפילה, במידה שונה ובדברים שונים. 16 דרכים שונות!

אני שומעת באוזניי את התגובה האופיינית: "סכנה! זה כנס של רפורמים". "מה רע בדרכי התפילה בהן נהגנו עד היום", "מה יש להן לנשים הללו", "העובדה שיש 16 דרכים שונות מעידה שאף אחת לא נכונה", "אנחנו כבר יודעים לאן יובילו אותנו המהלכים הללו", "המדרון החלקלק", ועוד כהנה. ואני מבקשת לעצור רגע ולחשוב לגמרי אחרת.

מה משמעות הדבר שכל כך הרבה אנשים וקהילות עסוקים בתפילה, בדרכה ובשיתוף הרבים בה? הרי משמעות הדבר מופלאה – תפילה שוב אינה רק חובה. בתפילה מוצא האדם את ביתו, את קהילתו, את מקומו לפני ה'. החיפוש המתמיד אחרי המקום המתאים ביותר – יש בו ברכה גדולה! קהילות ויחידים שואפים כל העת להתקדם בתפילתם; בשותפותם בקהילה שתפילה ל-ה' היא ליבה ומהותה.

לא רפורמיות

תגידו, האין זאת דרכם של הרפורמים, רחמנא לצלן? והתשובה החד-משמעית היא לא! זאת דרכה של תורה. השאלה היא האם זאת דרכה של החברה בה אנו חיים.

מה מביא את הנשים (וגם גברים רבים) לתביעה זו דווקא היום? בחלקים גדולים מאוד מן החברה שלנו נשים שותפות בכל. נשים תורמות את חלקן בעשייה בתחומי החיים כולם - הכלליים והדתיים. רבים בקהילותינו רוצים שכך גם יהיה במקום החשוב ביותר – בבית הכנסת, בתפילה. רבים אינם רוצים שהתשובה לשאלה: איזהו מקומן של נשים? תהיה: שם, למעלה, בקומה השלישית. או מאחור, בפינה – לא נראות ובעיקר לא רואות. רבים רוצים מקום אחר.

אך קודם כל יש לברר האם ההגבלות החלות היום על מקומן של נשים בבית הכנסת הן הלכתיות, או שהן תולדה של הסכמות חברתיות.

ישנן הגבלות הלכתיות ידועות. למשל, תפילה נפרדת לגברים ולנשים. אבל הפרדה אין משמעותה דירוג של חשיבות. בהחלט תיתכן תפילה בנפרד, אבל במעמד שווה לכל המתפללים והמתפללות. האם ספר התורה שייך רק לעזרת ישראל – או שהעברתו בעזרת נשים יש בה משום "תנו כבוד לתורה"?

ניתן לבנות בית כנסת נכון לחלוטין על פי ההלכה, שיש בו מקום לעזרת נשים המאפשרת לנשים להיות חלק מן הקהל, כמו הגברים שבעזרת ישראל (דגמים של בתי כנסת כאלה הוצגו בתערוכה בכנס "קולך" לפני כשנתיים, וכולם זכו לאישור הלכתי).

ניתן להעלות נשים לתורה עם שמירה על ההפרדה בתפילה, על פי דברי המשנה: "הכל עולים למניין שבעה, אפילו נשים". אף על פי כן, נשים אינן עולות לתורה בנימוק ההלכתי: "משום כבוד הציבור". ואם הציבור רוצה בעלייתן משום כבודן, האם אין "כבוד הבריות" חשוב ביותר אף הוא?

גם אין כל מניעה הלכתית שאישה תגיד קדיש יתומה כשיש מניין, ושיענו לה הגברים והנשים. אדרבא, לעתים נותרה רק אישה אחרי פטירת הוריה, ויש בכך כבוד גדול, וכבוד הנפטר הוא עיקר הרעיון באמירת הקדיש על ידי יתומים. האם נעודד נשים לכך, או נמשיך למנוע זאת מהן משום שהדבר אינו מקובל?

על כל אלה ועל נושאים רבים אחרים מזדעקים הזועקים, ואומרים: "גם אם הדברים מותרים הלכתית, הרי יש סכנה של 'מדרון חלקלק', ומי יודע לאן יובילו כל השינויים".על כך אני רוצה למקד את עיקר דבריי ולטעון: דרך זו אינה מובילה להתדרדרות במדרון, ולהיפך – היא מובילה ל"עלייה בהר ה'".

רחל קרן היא יו"ר קולך. ביום ראשון נפתח כנס קולך בירושלים.

הטור המלא התפרסם במוסף הצופה החדש.