כשאת אומרת "לא" את פתאום הופכת לכונפה
לא פעם קרה לי שהתחילו איתי גברים, וברגע שאמרתי "לא" החלטי וברור, בלתי הפיך ובלתי משתמע לשתי פנים, מיד הפכתי להיות אויבת מספר אחת שלהם, דביבונית מהלכת, סנובית מתנשאת, ומי בכלל רוצה אותך, יא דבה?
בסרט הבורקס "צ'רלי וחצי" זאב רווח פוגש את גאולה נוני בסמטה צדדית, הוא מנסה להתחיל איתה, היא מסרבת. כשאחיה מיקו, "חצי", מפתיע אותם, מסנן זאב רווח: "זאת נטפלת, בחיי". זו סצינה אותנטית שמצחיקה אותי במיוחד, בעיקר כי היא כל כך מדגישה את אופיו של המחזר הישראלי, שברגע שאת אומרת לו "לא", את מיד הופכת לכונפת-על מדופלמת. מניסיוני לא מדובר רק על ערסים שלא מסוגלים לקבל "לא" כתשובה, אלא על לא מעט גברים ישראלים.
את התשובות אגלגל בראשי ואשמור לעצמי, ולעולם לא אעז לומר אותן בקול רם. במציאות אני מנסה לומר "לא" בנימוס, כדי לצאת מהסיטואציה בכבוד. לא בא לי לחזות במטמורפוזה העוברת על הגברים שמרגע הישמע ה"לא" הופכים ממחזרים נלהבים לרוטוויילרים פגועי כבוד, שרגשי הנחיתות שלהם הופכים אותך מ"מקסימונת" לכפילה של דודה שלו ניצנה שיש לה טחורים, ומקרוב את ממש מכוערת.
מאז ומתמיד מתנהל פינג פונג בין גברים ונשים. הגבר זורק משפט פתיחה, האשה מחזירה תשובה. ולנשים יש כל כך הרבה תשובות, בעיקר מתחמקות, למי שהן אינן חפצות בייקרו.
לא פעם קרה לי שהתחילו איתי גברים עם מחמאות מפה עד טוסקנה. וברגע שאמרתי "לא" החלטי וברור, בלתי הפיך ובלתי משתמע לשתי פנים, מיד הפכתי להיות אויבת מספר אחת שלהם, דביבונית מהלכת, סנובית מתנשאת, ומי בכלל רוצה אותך, יא דבה?
המעבר כזה חד, שהוא פשוט מותיר אותי פעורת פה. גם אם אסרב בצורה המנומסת ביותר, יהיו גברים שהתשובה השלילית תיחשב בעיניהם תשובה לא נכונה.
כמות האמוציות מפתיעה ומפחידה. רק באחרונה גיליתי, שכדי להימנע מאי הנעימות הכרוכה בלומר "לא", אפשר לומר שאני תפוסה. זה יתקבל יותר טוב.
"תגידי, את פ'?"
השבוע חיכיתי בתור, מאחוריי עמד בחור שהביט בי ממושכות, לאחר מכן הקיף אותי, כמו יהושע את חומות יריחו, ולבסוף אזר אומץ ושאל אותי: "תגידי, את פ'?" לא עניתי. "את פ'?" חזר ושאל. שוב לא עניתי לו. הוא שאל "מה, אני כל כך מכוער? מה הקטע שלך, תעני!" מיד נחתה עליי טונה של רגשי נחיתות.
עניתי לו שאני פשוט לא מבינה מה הוא אומר. הוא הסביר לי שפ' זה פנויה ות' זה תפוסה. אמרתי לו שאני ת', רק שיירד ממני. הוא אמר לי "אם הייתי פ'. הייתי ממש רוצה להכיר אותך", וכך נפרדנו לשלום. בלי שהצטרכתי להתחמק מטילי כתף שהיו משוגרים לעברי אילו הייתי עונה פ' שמשיבה בשלילה.
התקרית לימדה אותי שהאמת אכן יכולה להיות מטרידה, לכן עדיף לעיתים לשקר. כמה פשוט, איך לא חשבתי על זה קודם. אני תמיד אומרת את האמת, מתפתלת כדי לא להעליב, לא יודעת איך לצאת מסיטואציה, והנה בא הפתרון ובה לציון גואל.
לפני כל "לא" או "כן" יש משפט פתיחה מושקע או בנאלי. אצלי משפטי הפתיחה מעוררים מיידית תשובת נגדית, ותוך שנייה קופצת לי במוח תשובה שתצחיק אותי, אבל ממש לא אותו. לכן אני מקפידה לשמור את התשובות לעצמי. למשל:
אפשר לקבל את הטלפון שלך?
- בטח, חכה לי מתחת לבניין אזרוק את המכשיר עליך, כדי שייכנס לך לראש סופית שאני לא מעוניינת.
את באה לפה הרבה?
- כן, אבל אני מעכשיו מתכוונת להפסיק,תודות לך.
את פנויה היום, יש ערב של אורן חן וסטלוס?
- לא, אני מוציאה שחורים לגיסי.
כאב לך שנפלת מגן עדן?
- לא, כאב לי יותר לראות שהאדם הראשון שאני פוגשת הוא אתה.
את יודעת שאת דומה לנינט?
- לא, אבל אם אתה היית דומה קצת ליודה אולי היה מצב לאיזה משהו.
איפה היית כל החיים שלי?
- במקום טוב יותר מעכשיו, זה בטוח.
עוד מבט:
למה אנחנו "לא נחמדות"
מאי לוין
יצא לי לשמוע את המשפט "ישראליות הן סנוביות" יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חשבתם אי פעם שההתנהגות שלכם מובילה לזה? בכל מקום בו הייתי בעולם יכולתי לזהות תיירים ישראלים לפי נעיצת המבטים חסרת הבושה. אולי תגידו שאני מגזימה, או שאני צריכה להיות מוחמאת שמסתכלים עלי או מתחילים איתי. אז זהו, שלא
אז תשמע, זה פשוט לא אתה, זו אני. וכן, אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי מה אני מפסידה כשאני מוותרת על חסדיך. וכן, חבל לפסול כל כך מהר. וכן, אני יודעת שלעולם לא אכיר אחד כמוך. וכן, אני אפילו כבר יודעת שאתה חוזר בעוד שבוע למיאמי. אבל זה לא אתה, זאת אני, שיודעת מה אני מחפשת, ומה לעשות – זה לא אתה.
האימייל של דורית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
