היזהרו בכבוד הרבנות הראשית

מאז ומתמיד הנישואין כדת משה וישראל הם שהעניקו לעמנו את קדושתו, ובה נבדל מן העמים. אלא שיש לעמנו קדושות אחרות, קדושת הזמנים וקדושת הפרישות מן המאכלות האסורות, שנחשבו כנלוות וכנוספות לקדושת עמנו, בעוד הקדושה הקשורה בנישואים, פרישות מן העריות וקדושת הנישואין הכשרים - זו הקדושה של עמנו.

הנישואים התייחדו בעמנו גם ובעיקר בגלל דיני יוחסין. בגמרא (קידושין, סט, ב) נאמר שעזרא הסופר עלה בבית שני, והעלה עמו עשרה יוחסין שהיו בהם בעיות יוחסין, והשאיר את יהדות בבל דאז נקייה כסולת, מאחר שהוא העלה עימו את גדולי ההוראה, ואסור היה להשאיר את יהודי בבל בלי תורה ועם בעיות יוחסין. והרמב"ם (ביאת המקדש, ו', י"א), כתב שבלישכת הגזית ישבו חברי בית הדין הגדול, "ועיקר מעשיהן התדיר שהן יושבין ודנין את הכהונה, ובודקין את הכהנים בייחוסין ובמומין". כך שהנישואין אינם רק הקידושין והחופה כדת משה וישראל, אלא ובעיקר, בירור היוחסין.

זכינו ובדורנו קמה מדינת ישראל, ובה רוב בני עמנו והרבה מגדולי התורה של העולם היהודי בדורנו. אולם יש לנו הרבה בעיות יוחסין גם בארץ וגם בתפוצות, ואין לנו בית דין הגדול, והמדינה אינה מדינת הלכה, אלא מדינת חוק. ואין הרבנים בני חורין לפעול לפי ההלכה ורק לפי ההלכה, כי יש הרבה יריבים לדת ולרבנים, והרבה אורבים בכל פינה לקצץ בנטיעות.

לא כל רב יודע 

לצערנו, טרם זכינו שגדולי התורה בארץ ובעולם יתכנסו וידונו בבעיות השעה, ויעמדו במלוכד ובאופן מושכל על משמרת הקודש של עמנו. אולם המדינה מכירה במוסד הרבנות הראשית לישראל, והיא מוסמכת לפעול בענייני נישואין וגירושין, כשרות וכיוצא באלה. אבל לא זכינו שכל חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל והרבנים הראשיים יכללו בתוכה רוב מניין ורוב בניין של גדולי התורה בישראל, או בעולם היהודי, דבר שמחליש את יכולת פעולתה מבית ומחוץ.

אולם חובה עלינו לשמור על מוסד זה מכל משמר, כדי שיעמוד על משמר קדושת עמנו בנישואין ובגירושין, בגיור ובכשרות כרבנות ובדיינות ועוד. מאחר והוא מוסד מוכר על ידי המדינה, עלינו לשמור עליו מכל משמר לבל נחתור תחתיו ולבל נזעזע אותו. עלינו לדעת שהרס הרבנות הראשית משמעו הפרדת הדת מן המדינה, והפרטת ענייני הדת לקהילות-קהילות, תוך פילוג עמנו, חלילה.

בענייני הנישואין, שהם כאמור היסוד של קדושת עמנו, פועלות הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות בדקדקנות, ולפי כללים שנקבעו בבירור היוחסין של בני הזוג. רבני הערים והיישובים ממונים על כך, והם רושמים בתיקי הנישואין את כל הפרטים הנדרשים. פעמים הרבה הם המכריעים, בסיוע בתי הדין הרבניים בארץ, בדבר כשרות היוחסין של בני זוג להינשא כיהודים.

הרבנות הראשית ממונה, לשמחתנו, גם על עריכת החופות והקידושין כדת משה וישראל. גם בעניין זה אי אפשר שכל אחד יתעסק בהם, רק מי שהוא בקי ומנוסה בטיב הקידושין יהיה לו עסק עימהם, שאם לא כן, אפשר שיהיו בהן פגמים - הן בכשרות העדים והן בתוקף הכתובות, ואפילו בתוקף הקידושין, ללא כל קשר לעדים.

לכן רבני הערים והיישובים שהם רושמי נישואין, הם גם שהתעסקו בעריכת חופות וקידושין, ויש שנעזרו ברבני שכונות. במהלך הזמן בני זוג מעדות שונות וכן מקהילות שונות, ביקשו רב מטעמם לערוך את החופה שלהם, לפי מסורתם ולפי טעמם. והמרא דאתרא אישר או לא אישר, לאחר שחקר ודרש על אותו רב, על יראתו, על ניסיונו ועל ידיעותיו בענייני חופה וקידושין. חלפו שנים והיישובים גדלו, ולא תמיד המרא דאתרא הכיר, או יכול היה להכיר מקרוב את הרב שבני הזוג רצו בו. יש שרבנים הסתמכו על כך שברבנות מסוימת אישרו לאותו רב לערוך חופה וקידושין, וכך השתלבו בקרב עורכי החופות גם כאלה שלא היו בקיאים בטיב חופה וקידושין, והיו אולי בקיאים בחלק הטקסי. ולצערנו נתגלו מכשולים בעניין זה.

עינינו רואות ולא זר, שתהליך החילון בחברה היהודית הולך וגובר. הבורות בענייני היהדות ובשורשיה היא הסרטן של דורנו. ולכן הרבה מבני הזוג מעוניינים בטקסים קצרים נעימים, אולי גם משעשעים, ויש שרוצים שגם הכלה תבוא לידי ביטוי במהלך הטקס, ויש מבני הזוג כאלה שאינם נמנעים מלהעדיף נישואין אלטרנטיביים.

לכן האתגר של הרבנות בעת הזאת היא לשקוד כיצד להבטיח נישואין כדת משה וישראל באמת ובדרכי נועם; בפנים מאירות ובפה מסביר בקצרה וברהיטות, באופן המושך את הלב, וזאת כדי ליצור גשר בינינו ובין אחינו הרחוקים מתורה ומצוות, ולשמור על אחדות האומה וקדושתה. אמנם יש רבנים מכל החוגים שעושים מלאכת קודש זו בהצלחה, אבל יש צורך בהכשרת רבנים רבים לכך. ואלה יעמדו לצדו של המרא דאתרא ויעזרו לו.

יש צורך בעורכי חופות וקידושין הבקיאים בדיני חופה וקידושין, כגון שנבחנו ברבנות הראשית לישראל בדינים אלה והצליחו בבחינתם; ומלבד ידיעתם רכשו ניסיון, על ידי ששימשו במשך תקופה מסוימת (כגון שלוש שנים), אצל רבני ערים; ושיראתם קודמת לחוכמתם, כי לא די בידע ובניסיון, יש צורך באישיות רבנית שיש לה יראת שמיים ותודעה עמוקה על גודל האחריות בשמירת קדושת עמנו. שאם לא ננהג כן, אפשר שמרוב להיטות לקרב רחוקים יש ויהיו עורכי חופות שיתרחקו מדרך האמת. אולם כיצד נוכל לבדוק יראת שמיים לעניין זה?

בשלב זה החליטה הרבנות הראשית שמלבד רבני ערים ורבני יישובים ורבנים צבאיים, שהם רבנים בפועל ובתוקף תפקידם עורכי חופות וקידושין (בבחינת אין בודקין מן המזרח ולמעלה) - יוכלו לערוך חופות גם רבני קהילות, שרבני עריהם מאשרים שהם רבני קהילות, ושהם יראי ה' ומוכרים להם שיש להם ידע בעריכת חופות וניסיון של שלוש שנים. לרבני קהילות אלו יש צורך בהשכלה רבנית מוכחת, תעודת יורה יורה מהרבנות הראשית לישראל, או לפחות כושר לרב שכונה מהרב הראשי לישראל.

מי שעבר בחינה בדיני חו"ק ברבנות והצליח, לא די בכך. כי יש צורך גם בניסיון וגם ביראת ה', בבחינת יראתו קודמת לחוכמתו. כמו שגם רב, דיין, שופט, רופא, קצין וכיו"ב זקוקים לשם קבלת המינוי, בניסיון בנוסף לידע, ובאישיות ההולמת את התפקיד. אלה הם דברים אלמנטריים.

אפשר שבעתיד כל עורך חופה יחויב להיבחן בדיני חופה וקידושין ברבנות הראשית לישראל. אך לעולם ניזקק לשני דברים נוספים: ניסיון מוכח ויראת ה'. בשלב זה איני רואה שום דרך לקבוע יראת ה' בלי שימוש ברבנות ממשית, לפחות ברמת רב קהילה, והמלצה מהמרא דאתרא על אישיותו של אותו רב.

לקרב רחוקים, ולהתנתק מהקרובים?

ובינתיים, יש לשבח את הרבנות על פועלה, לעודדה ולחזקה, ואין לדחוק את הקץ, ואין לנהוג בחופזה ולהגמיש יתר על המידה את הקריטריונים. אין חכם בעניינים אלה כבעל הניסיון, כי בקדושת עמנו מדובר, וגם בעצם קיומה של הרבנות הראשית לישראל.

אין ספק שאנו מצווים לקרב את אחינו הרחוקים מתורה ומצוות ובאהבה. אבל קל וחומר בנו של קל וחומר, שמחויבים אנו באהבת רעינו לתורה ולמצוות, כלומר בינינו לבין עצמנו. היאך נקרב רחוקים אם חלילה נתרחק מן הקרובים? ולכן, אחי ורעי, בואו נחדל ממלחמות אחים ונרבה באהבת חינם, ונטפח את מוסד הנישואין בדורנו כדת משה וישראל, לעם היושב בציון ולאחינו שבתפוצות, עם בניין גשר לכל אחינו באשר הם, ואולי בדרך זו, בעזרת ה', ובא לציון גואל. 

הכותב הוא רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית

המאמר המלא מתפרסם במוסף הצופה החדש