עשיתי מספיק אהבה. עכשיו אני רוצה להז****
פעם הייתי ילדה עם כוכבים בעיניים. דמיינתי סדיני סאטן לבנים ועלי כותרת של ורדים, ופנטזיות על אהבה רכה, עדינה, איטית. מילים "גסות", כוחניות, כמעט אלימות, הגעילו אותי. ועכשיו?
מתי התחלתי לרצות ש"תזיין אותי", ש"תקרע אותי", ש"תפרק אותי", ש"תטחן אותי", במקום ש"תעשה איתי אהבה" (או, רחמנא ליצלן, "סקס")?
פעם זה לא היה ככה. פעם הייתי ילדה בת 19 עם כוכבים בעיניים. בראש היו לי תמונות של סדיני סאטן לבנים ועלי כותרת של ורדים אדומים, ופנטזיות על אהבה רכה, עדינה, איטית. מילים "גסות", כוחניות, כמעט אלימות, הגעילו אותי. "עשיתי אהבה". אם חשבתי שהמלודרמטיות לא מתאימה לחברה בה התבטאתי, הייתי מוכנה להודות בחצי פה שאולי "עשיתי סקס". "אני לא יצור מיני", טענתי, "אני יצור אוהב, והמין הוא רק חלק מהאהבה הזאת".
אני עדיין מגדירה את עצמי בראש ובראשונה "יצור אוהב". אני עדיין רואה את האינטימיות המינית כבלתי נפרדת מהאינטימיות הרגשית והפיזית שמגדירות יחד "מערכת יחסים אינטימית". עדיין מין נטול רגשות לא קיים באג'נדה שלי. אבל עכשיו גם אם ידחקו אותי לקיר לא אוכל לומר שאני "עושה אהבה" בלי להקיא מעודף סוכר.
מתי הצלחתי להישיר מבט לעובדה שמין מערב גם כוח, ולכלוך, ונוזלי גוף, שבמהותו הוא פרימיטיבי, ושכל הסובלימציה והעידון הם תוצאה של התרבות? מתי התחלתי להעדיף את הפראות החייתית על המסווה הרומנטי?
אולי זה הגעגוע ללא מצרים, אחרי סוף שבוע בו אתה אצל ההורים שלך, ואני אצל ההורים שלי (כי שנינו מסכימים שמשפחה זה חשוב, ושנינו מסכימים שלהתגעגע זה לא בהכרח רע).
אולי זו התשוקה הנבנית בחיי היומיום – כשאני לוחשת באוזנך בזמן שאתה שקוע בעיתון, כשאתה נצמד אליי מאחור כשאני מדיחה את הכלים, כשהחלפת בגדים לקראת היציאה מהבית הופכת לפתע למופע סטריפטיז חטוף – אבל לא מוצאת פורקן בלילה, כי כשאנחנו סוף סוף מגיעים למיטה אנחנו צונחים מעייפות ורק רוצים להירדם חבוקים.
ואולי פשוט התבגרתי, ואני כבר לא צריכה את הריכוך וההגנה של סדיני סאטן לבנים וכוכבים בעיניים.
בכל מקרה, התוצאה היא שכשכאנחנו מגיעים לבסוף לאקט עצמו, הוא פרוע, דחוף, מהיר, חייתי – פריקת מתחים יותר מכל דבר אחר. זה בדרך כלל מסתיים כשאנחנו שרועים מותשים, ועוד צמודים. "התגעגעתי אליך", אני לוחשת. אתה בתגובה מחבק אותי חזק יותר.
ואז אתה מסובב לי את הגב.
"תעשי לי נעים בגב", אתה מבקש, ואני מתחילה לפרוט על גבך במגע קליל של ציפורניים. "יותר ימינה, יותר למעלה, כןןןןןן", אתה נוהם כחתול מסופק. תוך כדי ליטופים וגירודים אנחנו מתחילים לדבר. "שיחות מיטה" בקול נמוך, מסופק. על העבר ועל העתיד ועל בכלל. ככה הכרתי את הפחדים שלך, ואתה הכרת את הילדוּת שלי. ככה הכרתי את נ', ואתה הכרת את א'. ככה מצאנו לעצמנו כינויי חיבה שאף אחד אחר לא מבין, כי ההקשר נשאר חבוי באותן שיחות שקטות בחושך. ככה גידלנו אינטימיות, במילים, ובמגע קליל של גוף לגוף, ידיים לגוף, בלי שנמהר לשום מקום.
"מה יותר כיף", שאלתי באחת השיחות האלה, "סקס, או נעים בגב?".
"נעים בגב", אמרת. אפילו שתי שניות לא חשבת על התשובה הזאת. אולי בגלל שהיית כל כך מרוקן, כך שסקס היה הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלך. אבל אולי בגלל ש"נעים בגב" הוא הרבה יותר ארוך ומתפנק.
חשיפת נקודות תורפה ופסיביות מוחלטת
אחר כך טענתי ש"נעים בגב" הוא גם אינטימי יותר. סטוצים הם דבר שגרתי כמעט – בחור פוגש בחורה, בחור ובחורה נמשכים הדדית, בחור ובחורה מממשים את המשיכה, בחור ובחורה נפרדים לבלי שוב. ברגע שמין בלי אינטימיות הוא נורמה מקובלת, מין הוא כבר לא סימן מובהק לאינטימיות, לפעמים הוא לא סימן לשום דבר מעבר לעצמו. "נעים בגב" מחייב פגיעות מסויימת, חשיפת נקודות תורפה ופסיביות מוחלטת, הודאה מפורשת בצורך ובתלות מהצד המקבל. אם אין פרטנר זמין למין – תמיד יש את יד ימין, אבל מה תעשה כשמגרד לך הגב עד טירוף, בדיוק בנקודה שאליה אתה לא יכול להגיע?
אז אולי בעצם בגלל זה אני מעדיפה את המין בינינו חייתי, תשוקתי, ונטול כל סממן לרכות אוהבת.
את הרכות האוהבת אני מקבלת אחר כך, מה"נעים בגב".
לפנייה לכתב/ת 
