לפעמים אבא אומר: "לא"

אני יודע על דמויות מפתח בכלכלה הישראלית שלא מקבלות שום החלטה עסקית משמעותית בלא לקבל את ברכתו של מקובל, או רב נערץ. האמונה כי התפילות לסוגיהם, הברכות ואף הקמיעות מועילים בתחומי חיים שונים רווחת אצל שומרי תורה ומצוות ואצל מי שתופסים את עצמם כחילונים גמורים.

אך ישנה מדרגה גבוהה יותר, מדרגתו של המתפלל היודע שתפילתו לא תיענה בהכרח. כשנחשון וקסמן הי"ד היה כלוא אצל חוטפיו ברמאללה, והעם כולו התאחד בתפילה לשחרורו. בסופו של דבר הגיע הידיעה המרה על מותו של נחשון ושל הקצין שהיה בכוח המשחרר, ניר פורז ז"ל. והתעוררה השאלה, להיכן הלכו כל התפילות של רבבות האנשים שהתאחדו בתפילה. ענה האב יהודה וקסמן: "לפעמים אבא אומר לא!".

אמירה עמוקה ומיוסרת זו, מושתתת על אחד המעמדים הטרגיים ביותר בתנ"ך ובכלל, המופיע בפרשתינו "ואתחנן" . על משה רבנו שהוציא את העם ממצרים במסירות נפש עילאית נאסר להיכנס לארץ המובטחת אליה נשא את נפשו. משה מתחנן לפני האלוקים, וכנאמר: " וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". משה מבקש רק להציג את כף רגלו ולראות, ולהתבונן בארץ הטובה. התשובה האלוקית היא נחרצת, קשה כצור וברורה ביותר: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה - " אלוקים לא רק סוגר את שערי הארץ בפני משה, הוא גם סוגר בפניו את שערי התפילה. תפילתו של משה נכשלה, לכאורה, כישלון חרוץ. אלוקים לא רוצה אפילו את תפילתו, את תחנוניו.

מבט מעמיק חושף רובד עמוק יותר. האדם צריך לזעוק להתחנן ולדרוש קשר עם האלוקים. יש כאן תקווה לנס שיוציא את האדם מצרתו, כן. אבל האם התפילה תלויה במתן התשובה? האם לתפילה אין ערך אם היא נכשלה בהשגת התוצאה המקווה? התשובה היא, לא.

התפילה מבטאת את השאיפה העמוקה והכמוסה לטוב ולמשמעות. אנו יודעים שאנו פונים אל האינסוף שהוא מעבר לשיקולינו, והשגתנו. אך אנו דורשים את שלנו. התלמוד אומר שהמילה 'תפילה' באה מ'פלילות'. יש בה משהו פלילי, יש בה סוג של מרד. אנו דורשים מה': התחשב בצרכים שלנו. התחשב במצוקות שלנו, התחשב בתכניות שלנו. נכון שהן מתגמדות מול שלך, נכון שהן חסרות משמעות אל מול שפעת גודלך. הרי אפילו מערכת השמש שלנו היא גרגיר אבק ב'שביל החלב' שגם הוא בסך הכל גרגיר אבק ביקום הענק שבראת. אנו מודעים לחוסר הפרופורציה מכל בחינה שהיא, אבל איננו מבטלים את תודעתנו, איננו יכולים לבטל את רגשותינו, כך בראת אותנו, כישויות עצמאיות. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים".

כל אחד מאיתנו, גם מי שנתפס כחזק, מכיר היטב את הפחדים והחרדות שלו וכולנו זקוקים להישענות על העוגן, כשהקשר עם העוגן לעיתים חשוב יותר מהתשובות שאנו מקבלים.

כשאמי ז"ל חלתה את מחלתה ממנה נפטרה, היום לפני ארבע שנים, לא הפסקתי להתפלל. עיני דמעו, ידעתי שהמצב נואש, סדרת הטיפולים הראשונה קרסה ולא עצרה את התפשטות המחלה הארורה. הרופאים היו פסימיים. אך אנו לא הפסקנו להתפלל. עד השנייה האחרונה.

התפילה הייתה הקשר עם נקודת המשמעות שלנו, האלוקים. היא הייתה הדרישה האנושית שלנו לטוב להחלמה ובריאות. התפילה עצמה הייתה סוג של תשובה. לא התשובה הממשית לה קיווינו. אבל היא הייתה השמירה על האנושיות שלנו אל מול האינסוף. התפילה הייתה הקשר שלנו אל האלוקים, כבני אדם קטנים, אך עם רצון ברור ונחישות גדולה: "שמע קולינו, חוס ורחם עלינו".