זיווג משמיים
השדכנ/ית המציע/ה, הבירורים אצל השכנים, בוחן הבקיאות בתלמוד וה"דייט" אצל הדודים. טו באב הגיע, ונטע סלע עם כל הדרך עד לשבירת הצלחת (האירוסין) המיוחלת: המגזר החרדי והשידוכים. פרק א'
בחורי הישיבות יוצאים בימים אלה לחופשת הקיץ השנתית שלהם ויחד איתם הציבור החרדי כולו. את ימי החופשה הקצרים, שלושה שבועות בסך הכול (ט' באב עד ראש חודש אלול), אפשר לנצל כדי לנפוש עם המשפחה, או סתם כדי להתאוורר מלחץ הלימודים בישיבות או בסמינרים. אבל עבור מי שגם נמצא בגיל מתאים - 18 פלוס, מדובר בעונה הבוערת, ולא בגלל מזג האוויר החם. הכינורות כבר מנגנים ברקע ובני ובנות המגזר יוצאים לחפש את המיועד/ת.
"אצלנו אהבה זה רק לבורא"
הדרך בה מתייחסים בציבור החרדי למושג אהבה שונה לחלוטין מזו החילונית. אם שאיפתו של אזרח העולם המערבי, כמיטב מסורת סרטי הוליווד, היא למצוא את אהבת חייו ורק להתעלף מאושר בכל פעם שעיניה הבורקות של אהובתו נשקפות אליו, בציבור החרדי מעדיפים לדבר במושגים אחרים. "אצלנו אין מושג של אהבה, אצלנו יש אהבה לבורא" עומד העיתונאי החרדי ישראל גליס על ההבדלים. "הקשר בין בעל לאישה מהווה את השותפות לבורא עולם. אם הקשר הזוגי יהיה טוב יותר - כך גם האמונה והקשר לקב"ה הם חזקים יותר".
גליס מצטט את המסופר על אהבתם של יצחק ורבקה. על פי הסיפור המקראי, רק לאחר שיצחק מביא את רבקה לאוהל אימו שרה ומבחין שהיא דומה לה ונוהגת כמוה, הוא מחליט לקחת לו אותה לאישה ורק לאחר מכן מדווח הכתוב- "וַיֶּאֱהָבֶהָ". קודם מתחתנים ואחר חיים באהבה.
מאחר שמדובר בחברה המקיימת הפרדה קפדנית בין המינים, המפגש בין שני בני הזוג ייעשה לרוב דרך צינורות ההסכמה המשפחתיים. לדברי גליס, "ההיכרות היא למטרות רציניות בלבד ולא כדי להעביר את הזמן". כשמאחוריו מוניטין של 34 שידוכים, קובע גליס: המתכון להצלחה הוא בהתאמת השיוך המשפחתי. "ברגע שיש שורשים משותפים נוצר גם קשר טוב יותר בין בני הזוג", הוא אומר. ומה עם אהבה? "אהבה באה אחר כך. אוהבים כי מתחתנים. הזוג נפגש כדי לבדוק יש ביניהם משהו משותף, מחפשים איזשהו 'קליק', התאמה, והאם הם יכולים להקים בית משותף ביחד".
סוג א', סוג ב'
על מנת שזה יצליח, וכמו שאומר גליס - "אצלנו לא מבזבזים זמן" - הבירורים נעשים עוד קודם לפגישת הבחור והבחורה. קריטריון אחר קריטריון, בודקת כל משפחה אם הצד השני עומד בדרישות. על מנת למנוע בלבולים והטעיות, החלוקה הקטגורית היא ברורה מאוד, ויש לכך אפילו קודים חברתיים.בחור מעולה ובעל מניות גבוהות בבורסת השידוכים יהיה כזה המגיע ממשפחה טובה והוא גם 'עילוי', ולכן ייחשב כסוג א'. בחור שאינו לומד בישיבה למשל, אלא החליט לצאת לשוק העבודה, יכול להיחשב כבחור טוב אבל לא 'הכי טוב', והוא יקוטלג כסוג ב'. אם את בחורה טובה אבל בת להורים גרושים חלילה, המניות שלך מתחילות בדירוג נמוך וכנראה גם ישארו שם. את תקוטלגי כסוג ג' ורוב הסיכויים שזו יהיה גם סיווגם של ההצעות שיזרמו בדלילות לעברך.
בשיטה החרדית, כל קריטריון משפיע ונותן את הטון. אם ביטלת שידוך, אם את יתומה, אם במשפחתך התגלו מקרים של שיגעון או של מחלות תורשתיות חמורות, אם אחד מהאחים חזר בשאלה ואם את בחורה ספרדייה - רוב הסיכויים שלא תתחתני עם "בחור אשכנזי טוב". בבורסת השידוכים החרדית הכול קובע והכול משפיע. כל רגע שעובר המניה שלך רק יורדת והזמן, וכמובן גם שווי החליפין, הם גורמים חשובים.
אם למשל, מדובר בבחור מ'משפחה טובה' כמו שאומרים, ובנוסף גם מדובר ב'עילוי' של ממש, המשימה למצוא בת זוג טובה והגונה הם גבוהים ביותר. התשוקה לחתן תלמיד-חכם היא משותפת לאבות רבים. האובייקט הוא כל כך אטרקטיבי עד שלרוב מתחייב אבי הכלה עוד לפני החתונה לדאוג לכל צרכיהם של הזוג, זאת כדי להבטיח את המשך שקידתו של החתן בבית המדרש עוד שנים ארוכות, זאת מבלי שיצטרך לצאת ולעבוד ולגרום ל'ביטול תורה'. במקרים מסוימים, ראש הישיבה אף ידריך את הבחור וגם את הוריו, שלא להסכים לשום הצעה שלא תבטיח לו מימון שוטף ואפילו גם את קניית הדירה במעמד של צד אחד. בחברה המקדשת את ערך לימוד התורה כערך עליון, 'עילוי' נחשב כמציאה יקרה.
24? מבוגר בשוק
כמו שנאמר, הכסף הוא קריטריון חשוב מאוד. עוד בשלב הבירורים יכולים שני הצדדים להגיע למסקנה מיידית שאין כאן בינגו. ברוב המקרים, אם יתברר שהצד השני לא מוכן או יכול להשתוות בהוצאות, זו תהיה סיבה טובה דיה שלא להפגיש את בני הזוג מלכתחילה.עוד קריטריון חשוב הוא הגיל. לרוב השאיפה תהיה להינשא בין הגילאים 18-21. אם יצא לך להתמהמה ולהיוותר מאחור, זו יכולה להוות בעיה. שמואל (שם בדוי) מבני ברק, בן 24, כבר נחשב כמבוגר יחסית בשוק השידוכים. הרגע שבו עובדת היותו רווק מציקה לו יותר מכל, יהיה בשבת בבית הכנסת. "כל החברים בני גילי כבר התחתנו, ורק אני בבית כנסת עדיין בלי טלית. אני נשארתי עם הצעירים ואני מרגיש שמיציתי, אין לי כבר עם מי לדבר", הוא חושף את תחושותיו על רווקותו המתקדמת.
שמואל אומר שלפעמים הלחץ החברתי הוא כל כך כבד, "עד שיש בחורים שנכנסים מזה לדיכאון ומעדיפים שלא ללכת בכלל לחתונות של חברים". לו אישית זה פחות מפריע בינתיים, אבל בכל פעם שהוא מגיע לחתונה של חבר נוסף ש"עשה את זה", הוא כבר יודע לצפות לשאלות: "נו, מה איתך? אתה לא מחפש? מחפשים לך?". את התחושה הכללית הוא מתאר במילה אחת - "מעיקה".
תקוותיו של שמואל לגבי בת הזוג הנכספת תואמות, למעשה, את הצורה בה הוא מגדיר את עצמו. הוא מגיע ממשפחה חסידית ומחפש "בחורה מתאימה". בנוסף, הוא אינו יושב בישיבה ולומד אלא החליט לפני כשנה לעזוב את ספסלי בית המדרש לטובת שוק העבודה ולכן הוא גם מחפש בחורה שמצפה לבחור כמוהו.
ושמואל מסביר כי למרות שבשנים האחרונות מספר העובדים במגזר החרדי עולה בהתמדה, "עדיין יש בחורות שלא אכפת להן להתחתן עם אחד שעובד אבל לאבא שלהן כן, כדי שלא ידברו עליו בבית הכנסת שהוא לקח חתן עובד". הרתיעה מפני בחורים שאינם ממוסדים בישיבות מסודרות היא בגלל ש"בציבור החרדי מי שיוצא לעבוד, איכשהו גם מתקלקל. אם אין לאותם בחורים מסגרת, אז הם מתדרדרים והמשפחות פוחדות מזה", אומר שמואל.
אחרי 20 דקות אפשר לשבור צלחת
אז איך בדיוק נפגשים? ברבות מהמשפחות נוהגים להיעזר בשדכן שיוצר קשר עם משפחתה של הבחורה ומודיע להם שיש לו בחור להציע להם.
מאותו הרגע, משפחת הכלה מתחילה לברר עליו בקרב שכנים, מכרים וגם המחנכים שלו בישיבה. אם ה"עניין" נראה להם נוצר קשר ראשוני עם משפחתו של הבחור, ואז מפגישים את הבחור עם הוריה של הבחורה.
בפגישה עם המחותנים הפוטנציאלים לעתיד נוהגים לשאול את הבחור, בין השאר, שאלות בקיאות בתלמוד ובהלכה, זאת כדי לבחון עד כמה הוא רציני בלימודיו וביראת השמיים שלו. אם את השלב הזה עבר הבחור בהצלחה, ממשיכים הלאה ומפגישים את הכלה הפוטנציאלית עם הורי החתן. בפגישה זו, בדרך כלל, רק אם הבחור ניגשת לדבר עם הבחורה, ולפעמים בליווי של אחות בוגרת. האמא לרוב תרצה לדעת מה השאיפות שלה בחיים, איזה בית היא מבקשת להקים וגם איך היא נראית.
אם גם את השלב הזה עוברים בהצלחה, מפגישים את בני הזוג לבדם, בדרך כלל בחדר באחד הבתים של מישהו מוכר, כמו אחד הדודים. בבית חייב להיות נוכח מישהו כדי שלא יהיה חשש ל'ייחוד', כשבדרך כלל ההורים יושבים בסלון ומדברים ביניהם. חשוב לציין, כי זהו רק מיתווה אחד, כשיש החמרות והקלות לכאן ולכאן.
לאחר כל הטרחה מסביב, הציפייה היא שבן/בת הזוג המיוחלים ימצאו עצמם בזרועותיו של האחר לאחר פגישות מועטות יחסית. אצל החסידים למשל, כשמדובר בקהילה שמרנית וסגורה יותר, חמש פגישות למטרה של מציאת בן או בת זוג ייחשבו לדי והותר, ועשר פגישות זה כבר המון. אצל משפחות האדמו"רים, מעדיפים לעשות את כל הבירורים האפשריים בין המשפחות עוד לפני הפגישה ולסגור עניינים, כך שכבר אחרי 20 דקות יהיה אפשר לשבור צלחת. עד החתונה אגב, אין מפגש כלל בין הזוג המאושר.
להשתדך עם משפחה של אדמו"ר מכובד נחשב כמובן כשידוך יוקרתי ביותר וגם לכבוד גדול, "אולם בסופו של דבר, בני הזוג הם אלו שאומרים את ה-O.K ברוב המקרים, כשלפעמים, אם יש התלבטויות, מתייעצים עם ההורים", אומר שמואל. כבן למשפחה חסידית בעצמו הוא מכריז, שהוא לא מתכוון 'לסגור' שידוך לפני שהוא מקבל את ברכת הרבי שלו, "אם החלטת להגיע אליו עם הצעה מסוימת, הוא כבר יודע אם להמליץ או לא ולוקח את האחריות עליו. כשיש פעמים שהרבי לא ממליץ - אף צד לא מוכן לקחת את הסיכון".
מחר בערוץ יהדות - פרק ב': ומה אם המיועדת ספרדיה?
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
