הבל היופי, שקר הפוש-אפ
אנחנו הולכים ברחוב ומאמינים שהחזה שצועד מולנו, ארוז היטב תחת חולצה חושפנית, הוא אחד היפים שראינו. אבל עד שלא נראה מה קורה שם מתחת, לא נדע באמת מה הסיפור
חזיית הפוש-אפ היא ללא צל של ספק השקר הגדול בהיסטוריה, מיד אחרי "השרוף" של צינוביץ. תחשבו על זה, נשים יקרות וגברים חרמנים. אני וחבריי סופגים (באהבה, אני מוכרח לציין) שקרים ציציים מנשים מידי יום.
ואם לחזור לבחורה בבר עם חולצת הטורקיז, אחרי שבהיתי בציצים שלה בערך שעתיים, אחר כך הסתכלתי על הפנים חמש שניות וחשבתי לעצמי: "למי איכפת מהפנים, אני חייב לראות את שני פלאי העולם האלה". וכך, בעזרת כוחו המניע של הליבידו שלי, התחלתי איתה ואפילו לקחתי טלפון, בהחלט התפתחות מפתיעה לאור העובדה שבערך 90% מהשיחה פינטזתי איך איך אני מקים בית וחי באושר בין שתי הגבעות הנישאות ההן.
אנחנו הולכים ברחוב ומאמינים שהחזה שצועד מולנו, ארוז היטב תחת חולצה חושפנית, הוא אחד היפים שראינו. אבל עד שלא נראה מה קורה שם מתחת לא נדע באמת מה הסיפור. בינתיים אנחנו לוטשים מבטים תאוותניים ומשווים בדמיוננו מינימום ציצים של ג'נה ג'יימסון זקורים וגאים. למעשה אין לנו מושג ירוק מה באמת מסתתר בתוך החזייה הזאת, והאמת? אני לא בטוח שאנחנו צריכים לדעת.
אספר לכם סיפור קטן. הכרתי מישהי (כן, גם לי זה קורה, פעם בחודשיים-שלושה), והתחלנו לצאת (זה כבר קורה כל ארבעה-חמישה חודשים בערך). אני זוכר אותה יושבת על כסא ליד הבר, לוגמת איזה קוקטייל, עם הג'ינסים הכחולים מהשיר של צביקה פיק וחולצה בצבע טורקיז עם מחשוף עמוק, כזו שלא משאירה יותר מדי מקום לדמיון, ומי צריך בכלל לדמיין כשהוא רואה דבר כזה מול העיניים. אלוהים, חשבתי לעצמי, מה הולך שם? זה אמיתי? איזה ציצים! שכה יהיה לי טוב.
האמת היא שאני ממש לא מבין למה אנחנו מתלהבים משתי הבליטות האלה. מה יש שם שעושה לנו את זה, למה אנחנו
טוקבק כדורבנות:
ומה עם אכזבת השמוליק? / שירה, ת"א
אתה מתלונן על שדיים שלא קיימו את אשר הבטיחו? אז מה אנחנו נגיד, ובפני מי נטען טענותינו ומענותינו, כשברגע האמת, לאחר ארבעה דייטים עם הגבר המושלם עלי אדמות, אנו מגלות שבמקום שמוליק חזק ומכובד, נתלה לו שם עלעל נידף ברוח, שבימיו הטובים רואה את בעליו ממרום 13 ס"מ? ואיך אנחנו אמורות להתגונן בפני רוע הגזירה בהתחשב בזה שתמיד לימדו אותנו - שגודל היהלומים ב"עת שלום" אינו מעיד כהוא זה על גודלם ב"עת מלחמה"? ולא רק בגודל עסקינן. גם הצורה והרוחב (או היעדרו) ולפעמים הצבע, והריח או הטעם.... וקצרה היריעה מלתאר את שלל ההפתעות שמחכות לנו באותו רגע שבו הוא "יוצא לאוויר העולם". אולי בגלל זה אנחנו לא יוצאות עם השמוליק, אלא עם האדם שמחובר אליו... (ואני לא רוצה לחשוב כמה גברים היו צולחים את המפגש הראשון אם היו נמדדים לפי השמוליק שלהם).
אוהבים לתפוס דברים רכים ובולטים? הרי באפריקה אף אחד לא מתלהב מזה יותר מדי. תחשבו על זה - האפריקניות האלה הולכות עם ציצי בחוץ כל היום, ואני לא רואה גברים אפריקנים נתקעים בעצים לאחר שבהו באיזה ציץ שניה יותר מדי.
כשאני מדליק ערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" ואין שם איזו תוכנית מטופשת על אסונות תעופה, מה שקורה שם בערך 90% מהזמן, וכשכן רואים קצת אריות, נמרים, אנטילופות - הדברים הרגילים שערוץ טבע אמור לשדר - לפעמים באמת מצלמים שם את הנשים האפריקניות האלה עם הציצי בחוץ. והאמת היא שכשאני מסתכל, זה לא ממש עושה לי את זה. נראה לי שגם הגברים המסכנים בכפר, עם הנזם שתקוע להם באף והעגיל בשפתיים, בפופיק, בפטמות, בלשון, באוזן, בגבה, בברך, בגרוגרת בכבד בקורקבן ובחלחולת, לא ממש מתלהבים מזה.
בליינד דייט:
יצאתי כזה קטן
אורי הלל
אני לא ממש מסמפט את כל העסק הזה של לדבר בטלפון שעות עם מישהי שאין לך מושג איך היא נראית, להרגיש דרך הטלפון שיש ביניכם כימיה מדהימה ובעצם כמעט להתאהב בה, ואז להתאכזב ברגע המפגש. ועד שסופסוף הכירו לי מישהי פוטנציאלית, היא עשתה לי את הטריק הכי ישן בספר
מכל מקום, יצאנו לדייט, ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהחזה ההוא שעמד, היה יפה, וגם הזמין אותי לסיבוב. היא, מצידה, דווקא לא חשבה ככה, ובסוף הערב, כשחנינו ליד הבית שלה לקראת פרידה, ניסיתי את מזלי. וכך, בין צרפתיות סוערות, שלחתי יד בנונשלאנט וניסיתי לממש ולמשמש את ההזמנה לסיבוב מתחילת הערב.
מובן שכמו כל אשה, היה לה גלאי חרמנות מפותח, שהשכיל להוריד לי את היד מבעוד מועד. וכך המשכנו להתנשק, ואני המשכתי כמובן לנסות ולהגיע לחמוקי הפלא, כשבכל פעם נתקלתי ביד מסכלת כוונות. אחרי שניג'סתי לה שעה שלמה עם ניסיונות חפינה כושלים בין התנשקויות, נאלצתי לכתת מכוניתי לביתי תוך הרגשה בלתי נמנעת של לחץ באזור החלציים.
המשכנו לצאת, אני והציצים, ובסופו של דבר הגענו למיטה, וכל כולי מלא התרגשות דימיינתי איך זה יהיה לחזות בפלא הזקור והיפה הזה. כרגיל לאחר דירדורים חסרי תקנה, הצלחתי להגיע לאבזם חזיית הפוש-אפ, המכשול האחרון. אפילו הצלחתי לפתוח אותו בעצמי והורדתי את החזייה של הנערה.
הם החליטו שכוח המשיכה דווקא כן פועל עליהם
את המחזה שנגלה לנגד עיניי לא אשכח לעולם. פאר היצירה ששיוויתי בדמיוני קרס לו כזוג מגדלי תאומים ניו יורקי, כל הדרך עד ל"גראונד זירו". אני זוכר את הרגע המכונן בו
עוד מבט:
קוראים לי ג'וחא, ואני מסתבך עם חזיות
ג'וחא, ynet פינת יחסים
חוף הים, לילה אביבי, אנחנו מתנשקים בלהט, מתלטפים בתאווה, החולצות מושלכות הצידה, גופי מרותך לגופה, מרגיש את דפיקות הלב שלה כאילו היו הן שלי. שולח יד אל החזייה, מאתר את התפס, ו... איך לעזאזל אני פותח את הדבר זה?
הורדתי לה את החזייה, חשפתי את הציצים שכיכבו בפנטזיות שלי זה חודש ארוך, ואז, בלי כל הודעה מוקדמת, הם החליטו שכוח המשיכה דווקא כן פועל עליהם ופתאום התפזרו, ממש נמרחו להם על גופה של הנערה. וכשאני אומר נמרחו אני מתכוון למריחה + נפילה כמעט עד לאזורים שעד לפני אותה נפילה קיוויתי שאוכל לבקר בהם, ואף להיכנס לומר שלום.
הלילה הסתיים ללא תוצאות משביעות רצון מצד חברי היקר עזרא הפין, שאחרי שהתלהב עד מאוד במשך חודש שלם פתאום החליט שלא כל כך מתאים לו לפרוק את הלחץ.
אבל גם אחרי שהפקתי לקחים מהאירוע, אני ממשיך לבהות כמובן. אני יודע שיש סיכוי לא רע שמדובר באשליה חזייתית ותו לאו, ובכל זאת כל פעם שאני רואה חזה שופע שכזה, אישוניי מתרחבים, ליבי פועם במהירות ועזרא נכנס שוב לכוננות.
עכשיו כשאני חושב על זה, למה בכלל לשנות משהו? אני מסתכל? אני נהנה? כן! וממילא הסיכוי שאצליח לגלות מה יש מתחת לחזייה הוא אפסי, אז מה אכפת לי להתענג בינתיים על הפנטזיה?
האימייל של אורי
לפנייה לכתב/ת 
פאר היצירה ששיוויתי בדמיוני קרס לו כזוג מגדלי תאומים ניו יורקי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
