והדרת פני זקן: סיפוריהם של חמישה עצים ותיקים

מה יש בהם בעצים ותיקים שהם מעוררים התשאות והרהורים. הרי סיפורים על מה שהיה פה לפני שנולדנו אפשר לשמוע מההורים או הסבים - או לקרוא בספרים. והרי יש מסביבנו שרידים עתיקים הרבה יותר, באתרים ארכיאולוגיים ובמוזיאונים.

אבל עץ ותיק, עם צמרת עבותה וגזע מצולק, הוא עד מסוג אחר - עד חי לעשרות ולפעמים מאות חורפים, אלפי זריחות ורבבות של אנשים שחסו בצילו, ילדים ששיחקו לצידו וחיים שלמים שחלפו לנגדו. אך הוא גם עד אילם, שאינו יכול לספר את סיפורו, ואנו צריכים להשלים את הפרטים בעצמנו.

הנה חמישה עצים כאלה, מהוותיקים ביותר בארץ. הם היו פה לפנינו - ואם ימלטו מהבולדוזרים והיזמים - יהיו פה גם אחרינו. הם הקשר שלנו לעבר - לשנה שחלפה ולשנים שלפניה, לעם ולארץ. אם נשמור עליהם, הם יהיו גם הקשר שלנו לעתיד והירושה שלנו לדורות הבאים.

סיפור ההתישבות: הפיקוס של קרל נטר

שם העץ: פיקוס בנגלי - Ficus benghalensis

האתר: בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", מאחורי בית הכנסת, בצד צפון.

גיל העץ: נשתל בשנת 1888.

גובה העץ: כ-15 מ'; קוטר הצמרת: כ-30 מ'; קוטר הגזע המרכזי: כ-2 מטר.

למתבונן בפעם הראשונה נדמה שמדובר בכמה עצים הנטועים זה לצד זה. אבל זהו עץ אחד, שנטע קרל נטר, מייסד בית הספר "מקווה ישראל" לפני יותר ממאה שנה, ואלו הם שורשי האוויר שלו שהפכו ברבות השנים לגזעים שמשתרעים על פני יותר מדונם אדמה.

גילו של הפיקוס ידוע בוודאות ושמועות לפיהן העץ היה קיים במקום עוד לפני הקמת המוסד ב-1870 התבררו כלא נכונות. בשנת 1988 התפרסמה כתבה ב"תלמי מקווה", העיתון הפנימי של בית הספר, תחת הכותרת "הפיקוס הבנגלי - בן מאה!", ובה איזכור של מספר בוגרים וביניהם שמואל ענבי ז"ל, שבעת לימודיו במקווה ב-1898, היה אחראי על הטיפול בעץ והיה אז בן 10".

כמה זוגות התאהבו בצילו? הפיקוס הבנגלי ב"מקווה ישראל"

דוד זיידנברג ז"ל, אחד מראשוני מורי הגננות בארץ, שהיה תלמיד במקווה ומנהל הגן הבוטני שם במשך שנים רבות, כתב במאמר על הפיקוס: "הוא ניצב בקצה שדרת הדקלים, המובילה אל בית הספר מכביש ירושלים. משמאלו עדיין עומד הבניין שבו גר ופעל מייסד מקווה ישראל, קרל נטר, לפני כמאה שנים. מולו ניצב בית הכנסת, שמול דלת הכניסה שלו סמל חברת 'כל ישראל חברים', החברה שייסדה את בית הספר ב-1870" - תיאור מדויק גם היום.

אלו סיפורים יכול היה לספר העץ הוותיק הזה? ישראל גלון, מנהל המחלקה להנדסת הצומח במשרד החקלאות, כתב על הפיקוס במגזין הגינון "גן ונוף" במרס 2005. "תמיד חשתי קנאה בבוגרי מקווה, שבוודאי גדלו והתבגרו בצל העץ... זה היה, מן הסתם, מקום מפגש ותחילת חיים לזוגות רבים...".

הפיקוס של מקווה היה מקור הריבוי לעצים נוספים שניטעו בארץ. נסים בכור אלחדיף, למד במקווה בשנים 1870-1873. אחר כך עבד אצל ברון שהגיע לארץ מרוסיה בשנת 1878, ורכש את מלון "פארק" ביפו. אלחדיף טיפח את גן המלון, כאשר מקור הצמחים היה מקווה ישראל. כיום המלון שומם למדי ומשמש כאכסנייה, אך ניתן לראות בפינה קטנה וחבויה עץ בולט בעל זרועות ארוכות ומרשימות - זהו הפיקוס הבנגלי, בן טיפוחיו של נסים בכור אלחדיף.

מנוחת חיילי נפוליאון: השקמה מנתניה

שם העץ: פיקוס השקמה - Ficus sycomorus

האתר: רח' מינץ בנתניה, מול בית מספר 8, בתוך גן עירוני מטופח (ליד מד"א).

גיל העץ: בערך 600-1200 שנה.

גובה העץ: 8 מ'; קוטר הצמרת: 25 מ'; קוטר הגזע: כ-5 מ'.

"צמרתו גדולה, גזעו מפותל ומרשים, ועברו מעיד עליו כי הוא העץ הראשון שממנו התחילה בעצם 'התנחלות נתניה'", כך כתב  ישראל גלון, בכתבה על העץ ב"גן ונוף" ב-2004.

גלון כותב על האיזכור הראשון להתיישבות במקום - ישוב ששמו "אום חאלד" כנראה על שם אמו של אחד ממפקדי הערבים שכבשו את הארץ בתחילת המאה השביעית. "על הגבעה, צפונית מערבית לשקמה, היה בזמנו ביתו של ראשיד, בנו של השייח של 'אום-ח'אלד'....".

היכן ישבו חיילי נפוליאון? פיקוס השקמה בנתניה

סימוכין נוספים לקיומם של הכפר והעץ מופיעים בספר "נתניה סיפורה של עיר": "כשפלש צבא נפוליאון לארץ בשנת 1799, הגיעו גיסותיו ממצרים, ובדרכו לעכו עברו באזור נתניה. אחד מן הגיסות עבר דרך הכפר 'אום-ח'אלד'". בספר אין אזכור מילולי לכך שהצבא חנה בקרבת העץ... אך באותו עמוד בספר ישנו איור מרשים של העץ, פרי מכחולו של וילסון משנת 1882 בערך, ולצדו הכיתוב: "שרידי הח'אן בכפר 'אום-ח'אלד' הערבי ועץ השקמה עתיקת היומין".

הכפר - אך לא העץ - נזכר גם ברשמי המסע ובאגרות א"י משנות ה-30 של המאה ה-19, שנכתבו על ידי יהודית מונטיפיורי ופורסמו על ידי הוצאת יד בן-צבי, תשל"ד. ושם נכתב: "ובשעה השישית הגענו אל הכיכר הטוב והנחמד, אשר נשתרע עד הר הכרמל, השדות, אשר בסוף הכיכר הזה, והכפר 'עמחאלט' וצאן ובקר אשר רעו שם ובארות מלאות מים מתוקים, אשר הופיעו לעינינו בעת שאור הירח, אשר יקר הלך יצא מבין העננים והוציא את קווי אורו בסביבתנו. כל אלה נראו בעיננו כמחזה יקר, אשר המשורר והצייר יתבוננו עליהם בעין פקוחה, ושם פרשנו את אוהלנו ללון בלילה".

ניצלו מהבולדוזרים: השקמים של גן יעקב

שם העץ: פיקוס השקמה - Ficus sycomorus

האתר: גן יעקב בתל-אביב, מאחורי תיאטרון "הבימה", צמוד להיכל התרבות.

גיל העץ: מאות שנים.

גובה הצמרת: כ-10 מ'; קוטר הצמרת: כ-15 מ'; קוטר הגזע: כ-1.8 מ'.

ההיסטוריה הותירה את רישומה בעצי פיקוס השקמה הנטועים בגן יעקב בתל-אביב. כיום חוסים בצלם בעיקר מחוסרי בית אך ללא ספק יכולים העצים להעיד על אירועים רבים מראשית ימיה של תל-אביב.

ישראל גלון כתב ב"גן ונוף" ב-1999 כי העצים בגן יעקב הם שרידים של ריכוז גדול יותר של שקמים, שהיו קיימים במקום לפני עשרות שנים. העצים התנשאו על גבעה חולית, שאדמותיה שימשו כחווה חקלאית לימודית לתלמידי העיר. החווה חוסלה והגבעה יושרה כדי להקים עליה את היכל התרבות ומוזיאון האמנות ע"ש הלנה רובינשטיין, ו"מאבק" של כמה "משוגעים לדבר" הציל עצים אחדים.

ראש העיר התעניין בבוקר ובערב. פיקוס השקמה בתל אביב

דן רעים, תאר בכתבה ב"גן ונוף" ב-1979 כיצד נטע את הגן. הוא סיפר על התורם - מר סורסקי ממקסיקו - שתרם סכום נכבד לנטיעת גן על שם בנו המנוח, יעקב. הוא סיפר כיצד הוטלה עליו משימת נטיעת הצמחיה סביב העצים והמבנה הארכיטקטוני של יעקב רכטר ועל הדחיפות בביצועה - שכן ראש העיר דאז, מרדכי נמיר, קבע עם מר סורסקי את המועד לפתיחת הגן, וסורסקי כבר הזמין מטוס מיוחד להטיס את קרוביו וידידיו לאירוע.

רעים מספר שנמיר היה בא פעמים אחדות ביום לבדוק ולזרז את העבודה. "הוא הופיע כבר ב-6 בבוקר, וגם ב-8 בערב בא לראות אם העבודה נמשכת, וכל הזמן דאג וטען: 'אני רואה רק בטונים, וגן איני רואה!'". לאחר מאמצים גדולים מצדו השלים רעים את המשימה והגן היה מוכן במועד. "הייתי עייף ויגע, אך מאושר", כתב.

סמל המאבק: האלון בגוש עציון

שם העץ: אלון מצוי - Quercus calliprions

האתר: בכניסה ליישוב אלון שבות בגוש עציון (בצד שמאל).

גיל העץ: בערך 550-700 שנה.

גובה העץ: כ-14 מ'; קוטר הצמרת: כ-12 מ'; קוטר הגזע: כ-1.8 מ'.

האלון הבודד שבגוש עציון הפך לסמלו של הגוש ולמקור תקווה למתיישביו, וסיפורו שזור בהיסטוריה של המקום ובסיפורים אישיים של התושבים. "בילדותי שמעתי סיפורי גבורה על המאבק בגוש עציון ועל העץ הבודד, שנשאר כסמל למאבקו של הגוש", כתב ישראל גלון ב"גן ונוף" בשנת 2002.

שרד את חורבן הגוש. האלון בגוש עציון

לדברי גלון, פרופ' יהודה פליקס מאוניברסיטת בר אילן, קבע את גילו של העץ בעזרת קידוח בגזע וספירת טבעותיו השנתיות, והעריך כי גילו הוא 580 שנה בקירוב. סביב האלון הבודד הוקמה ע"י קק"ל אנדרטה למתיישבי גוש עציון, לארבעת היישובים וללוחמים מימי תש"ח - 1948.

ועוד מביא גלון את סיפורו של יצחק הל-אור: "אני, כתושב ירושלים בנעוריי, זוכר היטב את סיפורי הגבורה של הגוש אותם שמענו בין שריקות הפגזים בירושלים הנצורה... מה שנותר מחורבן הגוש היה עץ האלון.... לאחר מלחמת ששת הימים הגעתי לעץ האלון בפעם הראשונה, ושם לידו התחברו לי כל זיכרונות הילדות, סיפורי הגוש ואגדותיהם".

הצעירים והחסונים: שדרת הדקלים של מקווה ישראל

העץ: ושינגטוניה חסונה - Washingtonia robusta; ושינגטוניה חוטית - W. filifera

האתר: כביש הכניסה הישן לבית הספר "מקווה ישראל", בצד צפון, המוביל משער ירושלים לרחבת בית הכנסת.

גיל העצים: השדרה ניטעה בשנת 1921.

גובה הצמרת: ושינגטוניה חסונה: כ-25-30 מ'; ושינגטוניה חוטית: כ-12-14 מ'.

קוטר הגזע בגובה של 1 מ': ושינגטוניה חסונה: כ-30 ס"מ; ושינגטוניה חוטית: כ-70 ס"מ.

"שדרת דקלי הוושינגטוניה היא אחד מהסמלים הבולטים של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'", כתב ישראל גלון ב-2001. "שדרות מעין אלה הן שרידים לניסיונות אקלום של עצים אקזוטיים בראשית המאה, וכזו היא גם השדרה הוותיקה, וכנראה הראשונה, שניטעה בארץ בשנת 1912, לאורך הדרך מעתלית לתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון".

"מקור הזרעים הראשון הובא, ככל הנראה, על ידי אהרונסון. ממנו הופץ למקווה ישראל, ומשם למקומות אחרים בארץ.

שדרות ותיקות נוספות קיימות בגן המייסדים בחדרה, בשדרות יפו בירושלים, בשדרות יהודית בתל אביב, לצד הבתים הראשונים בקיבוץ דגניה, בחצר קיבוץ עין שמר, ליד הטכניון הישן בחיפה, ליד קיבוץ שדה אליהו ועוד".

דלקי וושינגטוניה חסונה במקווה ישראל (צילום: גילי סופר)

גלון מביא עדות אישית על נטיעת הדקלים ב-1921, מפי יעקב יניב מרמת יוחנן, כפי שנמצאה בארכיון של המועצה לשימור אתרים, השוכנת במקווה: "בחודש מרץ 1921 - אדר ב' תרפ"א - נתקבלתי כתלמיד במקווה ישראל, 2-3 שבועות לאחר הגיעי ארצה. עבודתי בימים הראשונים הייתה נטיעת שדרת הדקלים המובילה מהשער עד לגינה לפני בית הכנסת.

"לפני כן היו עצי תות אחרים, אשר ניטעו כנראה בעבר, כדי שהעלים ישמשו מזון לתולעי משי אשר גידלו בבית הספר בתקופה ההיא. אינני יודע למה החליט המנהל קראוזה לעקור את עצי התות, כי בבואי, כל העצים כבר נעקרו, והחלו בחפירת הבורות לנטיעת הדקלים ממשתלת מקווה ישראל, אשר אחראי לה היה האגרונום ברוך צ'יזיק... 

"בנטיעת שדרת הדקלים עסקו בעיקר תלמידים מהמחזור. אני מכיתה א', ועוד אחרים עזרנו על ידם בהעברת פחים, אשר בהם היו שתילי הדקלים, סימון הבורות והנטיעה. את הנטיעה סיימנו קרוב לפורים. בפורים קיבלנו חופש, ואחרי הצהריים הלכנו לתל אביב הקטנה...".