סליחה? זה הכותל
לקראת יום כיפור הופכת הבירה לאבן שואבת ל"סיורי הסליחות". במקביל למוקדים השונים בבתי הכנסת בעיר העתיקה, מתבצעת עיקר הפעילות בכותל המערבי. אז מה עושים שם חילונים, ועוד לפנות בוקר? מישל דור עלה לירושלים
"אם אתה חוזר בתשובה, אני לא יודעת מה אעשה לך", אמרה לי בבהלה מלכה כשראתה את מראה פני בזמן שעליתי על האוטובוס, לאחר צילום הסליחות בכותל. "אל תדאגי", עניתי והצצתי באומגה שהראה שתיים וחצי לפנות בוקר. כשחשבתי בצער על קוצר הזמן שהיה לי לצלם בכותל בגלל תכנון המסלול, הבנתי שבשנה הבאה אבקר בו שוב - והפעם ללא צוות צילום וללא עיסוק ברדיפה אחר מרואיינים. חשתי שארצה לתת לכותל את כל כולי מהסיבה הפשוטה שהתחושות החזקות שספגתי שם בדקות הספורות שהיו לי, לא מרפות ממני גם בעת כתיבת שורות אלו.
הכל החל כשהתקרבנו למתחם ומייד הבנתי שאני הולך לעבור חוויה שונה בתכלית: בין הנפנוף של תעודת העיתונאי לפרישת ציוד ההקלטה והצילום, לא יכולתי להתעלם מההימהום שנשמע מעבר לפינה. אחרי המעבר במגנומטר וכמות לא מבוטלת של לוחמי מג"ב, הוא נגלה בפני במלוא הדרו: מואר בעשרות זרקורים, עומד בגאון עם דגל ישראל ענק, ועוצר נשימה כל פעם מחדש. אני מודה - הייתי לא מעט פעמים במקום הקדוש הזה אבל המראה של ים האדם הנע כשכם אחד בשעה שכל הארץ נמה את שנתה העביר בי צמרמורת.
"הסיבה שנמצאים כאן כה הרבה אנשים בשעה זו קשורה לעובדה שאת הסליחות יש להתפלל בלילה", מסבירה לי יוכבד רוטשטיין, מדריכת הטיולים שלנו. "הלילה נחשב כשעת הרחמים, שעה שרוב האנשים ישנים. בלילה הנפש נקייה וטהורה יותר לתפילה, כאשר השעות הכי 'נקיות' הן השעות שבין שתיים לשלוש לפנות בוקר, ומה שקורה בכותל בשעות אלו פשוט מדהים".
לא האמנתי למראה עיני: במקום לראות המון של חרדים ודתיים הצפופים אל מול האבנים הקדושות, גיליתי ריכוז לא מבוטל של חילונים, אותם קל לזהות בלבוש והכיפה מקרטון שקיבלו בכניסה. עבורי לראות חבר'ה שנראים כאילו זה עתה יצאו ממועדון לילה בתל אביב מתפללים ומתנדנדים לצד חסידים גמורים היה מחזה שמעביר צמרמורת. התחושה היתה שברחבה הזו של הכותל כולם שווים בפני האל - אותה תחושה שאתה מקבל בבית הכנסת כשהוותיקים מחייכים ומראים לך באיזה עמוד בסידור צריך להיות.
הכותל העצים את החוויה הזו עשרת מונים, ולו בגלל כל הטקסים הממלכתיים אותם ראיתי אין ספור פעמים בשידורי הטלוויזיה. חשתי כאילו המקום אוסף אותי ואת הצלם אל תוכו, מה שגרם לתחושה כה חמימה ונעימה עד שמצאנו עצמנו מתקשים מאוד לתפקד כפי שאנו מורגלים מזה מאות כתבות משותפות.
"קשה לי", לחש שי, כשהוא משפיל את מצלמתו ואינו מסוגל לתחוב אותה בפרצופו של בחור צעיר שהתפלל בדבקות כה רבה, עד שלא שם לב כלל לשני העיתונאים המביטים בו בהשתאות.
"חייבים שי, אנו כאן ויש לנו משימה - להעביר את המסר לגולשים", מלמלתי. החלפנו מבטים ופתאום שמעתי את תשובתו כאילו קרא את מחשבותיי: "מישל, אני מצלם ועושה כל מה שצריך בתנאי שאנחנו באים לפה בפעם הבאה כ'אזרחים' ומבלים פה כמה שעות כדי לספוג באמת את התחושה שאנחנו מחמיצים כאן היום בגלל העבודה".
וזו השורה התחתונה בסיפור האישי שלי: אם לא ראיתם את שי, אז הוא נראה כגוי גמור, ממש כמו תייר שוודי, וכשהמילים הללו יצאו מגרונו של מי שלא מקיים ולו מצווה אחת - ממש כמו עבדיכם הנאמן - הבנתי שמשהו בכוחו המאגי של הכותל נגע לשנייה בשנינו וחשף משהו ממה שכולנו עדיין גאים שיש להם – שורשים יהודיים שטמונים עמוק עמוק בלב ליבה של העיר ירושלים.
