בשם האב, ובני ישראל

היה זה יום עוד קשה עבור שחקני הבולטימור קולטס. אם לא די בכך שהובסו במשחק קדם עונה בדטרויט, בחדר ההלבשה המתין להם כרגיל הבעלים הזועם של הקבוצה רוברט אירסיי, שגער בהם בלשונו הבוטה ובקולו הרועם איים כהרגלו לפטר את כולם. חפויי ראש ומושפלים הם עלו לאוטובוס הקבוצה, בדרכם לשדה התעופה. כמה מופתעים היו לפגוש שם את בנו של הבוס המאיים. נרגש ומבויש, ביקש הנער הצעיר להתנצל על התנהגות אביו. לבקש את סליחתם.

כבר אז, בגיל 16, חש ג'ים אירסיי צורך לנסות ולכפר על התנהגותו המפוקפקת של אביו - כלפי שחקניו ומאמניו, כלפי שותפיו לעסקים, אפילו כלפי משפחתו. מכיוון שגילה כי לא יוכל למנוע מאביו הדומיננטי לעשות טעויות ולפגוע באנשים, כל שנותר לו הוא לנסות ולתקן את המעוות, או לכל הפחות לבקש סליחה. משהו שבוב אירסיי מעולם לא ידע לעשות - לא כשגזל את הקולטס מהעיר בולטימור והעבירה לאינדיאנפוליס, לא כשהסתכסך עם הוריו והתכחש להם ולשורשיו היהודיים.

היום, עשר שנים לאחר פטירתו של אביו, עומד ג'ים אירסיי בן ה-48 בראש האינדיאנפוליס קולטס, מהמצליחות בין קבוצות ליגת הפוטבול האמריקנית - ה-NFL. הקבוצה מוערכת כיום על פי שווי שוק של 911 מיליון דולר ובשנה שעברה אף זכתה באליפות - משהו שאבא בוב מעולם לא זכה לו. גולת הכותרת של מסע הפיוס של ג'ים...בשם האב, ובני ישראל. 

ג'ים אירסיי מציג את גביע וינס לומברדי - יש אליפות! (איי.פי)

יתכן כי אנו עושים עוול למיליונר האמריקני בנסיון לגולל כאן את סיפור חייו – הילדות בבית המשפחה הנוצרית בשיקגו, הגילוי על מקורותיו היהודיים שהוסתרו על ידי אביו, הנטייה לרוחניות, העיסוק בספורט, במוזיקה באספנות אמנותית. כשמספרים סיפור נדרשים ללכת שלב אחר שלב, לכתוב פרק אחר פרק, לקלף את הבצל קליפה אחר קליפה. אבל אירסיי לא מוכן לקבל זאת. בצדק. הוא כל אלה והרבה יותר. בן אדם. כמוני, כמוך. הבצל כולו.

רוחניות כדרך חיים

"אני מאמין ברוחניות. אמונה זה דבר אישי, אבל אני חושב שלכל אינדיווידואל יש יחסים עם אלוהים. זה לא משנה לפי איזו דת או קבוצה. לכן אני מאמין בסובלנות וחמלה כלפי כל אדם" אומר אירסיי בראיון מיוחד ובלעדי ל-ynet. "אני התחנכתי כקתולי, אבל גם ליהדות יש חלק בי, כמו גם חוכמות אחרות. אני חושב שאלוהים קיים. זה לא משנה איך נקרא לו וזה לא משנה מה נגיד עליו. אני לא חושב שאנו ישויות אנושיות שחוות חוויה רוחנית, אלא ישויות רוחניות שחוות חוויה אנושית".

אבל אולי דווקא בגלל זה, דווקא בגלל שהצד היהודי בסיפור חייו נשאר מחוץ לאור הזרקורים הנוצצים המופנים כלפיו מתוקף היותו הבעלים של אלופת ה-NFL, חשוב לעמוד על טיבו של חלק נסתר זה, כדי להכיר אותו טוב יותר. ממש כמו שהגילוי על מקורותיו היהודיים בוודאי סייע לו במסע אל עצמו. מקורות יהודיים עליהם הוא מדבר בפתיחות לראשונה בראיון זה. 

הדרך חזרה הביתה 

"אין ספק שליהדות היה חלק משמעותי בהתפתחות שלי" קובע אירסיי, "אמנם לא היתה לי את ההזדמנות לחוות את הצד הטקסי של היהדות, אבל ברור שלמדתי עליה והתנסתי בחלק מערכיה וזה היה חלק מהגדילה הרוחנית שלי. אולי לא היתה לי הזדמנות לשהות בחיק משפחתי היהודית, אבל למדתי הרבה מיועצו של אבי מייקל צ'רנוף שהיה יהודי אדוק ומחברים קרובים כמו הרב, מל ודייויד סיימון (בעלי אינדיאנה פייסרס מה-NBA), שהם אנשים מאוד מכובדים באינדיאנפוליס".

אירסיי על הגיטרה. באור הזרקורים (Steve Healey, Indianapolis Star)

בניגוד למשפחת סיימון, אירסיי נחשף לשורשיו בגיל מאוחר יחסית: "לא הכרתי מעולם את סבי וסבתי, ואבי מעולם לא דיבר עליהם. זו היתה התוצאה של השבר בינו להוריו. הקשר ביניהם ניתק כשהיה בן שלושים. אני חונכתי כקתולי ונחשפתי לראשונה לשורשים היהודיים שלי רק בגיל 14. זה קרה כמעט במקרה. מישהו בבית הספר אמר לי כי פגש קרובי משפחה שלי – יהודים מסקוקי (פרבר של שיקגו). שאלתי את אמי והיא סיפרה שהמידע הזה נכון.

"מאז ניסיתי להתחקות אחר המשפחה שלי. לצערי לא הספקתי להכיר את סבי וסבתי שנפטרו, אך לאבי היה אח. יצרתי איתו קשר ואני ביחסי ידידות קרובים עם בתו לורי, שאף מגיעה למשחקים. אפשר להגיד שאני מייצג את כור ההיתוך של אמריקה, אבל אני בהחלט גאה במורשת משפחתי. ברור שזה היה בוודאי קשה מאוד לסבי וסבתי לעזוב את הונגריה ולהגיע לאמריקה כשהם חסרי כל. ולמרות זאת, הם עשו לעצמם חיים והצליחו בארצות הברית".

אל אל ישראל

במהלך חקירתו, נתקל אירסיי בפרט מפתיע לגבי שם משפחתו. שנים ספורות לאחר שהורי אביו הגיעו לאליס איילנד (אתר קליטת המהגרים בניו יורק), הם שינו את שם משפחתם לאירסיי, ניסיון להתאים עצמם לסביבתם החדשה. שמם המקורי, כמה מפתיע – ישראל. "אני מאמין שזה נכון. שמה המקורי של משפחתי הוא ישראל" מאשר אירסיי, שמעולם לא ביקר בארץ. "אין לי זמן בכלל לטייל מחוץ לארה"ב, אבל אני מקווה להגיע מתישהו. אמי ביקרה שם והתרשמה. שמעתי גם שניטע שם עץ על שם אבי".

למרות שמדובר לכאורה בעניין אישי מאוד, ג'ים לא היה היחיד שחקר אודות משפחתו. ב-1986 פורסם במגזין 'ספורט-אילוסטרייטד' תחקיר מקיף אודות אביו. איש העסקים הממולח משיקגו הפך לפרסונה-נון-גרטה בבולטימור, לאחר שבלילה קר אחד במרץ 1984 שכר תריסר משאיות והעביר את קבוצת הפוטבול המקומית – הקולטס – צפונה לאינדיאנפוליס. המהלך המפתיע השאיר את האוהדים המקומיים שבורי לב ועם טראומה, עליה הם מסרבים לסלוח עד היום – עשר שנים אחרי מותו.

משפחה במשבר

התחקיר במגזין האמריקני היוקרתי חשף כי התנהגותו השלילית של אירסיי – חוסר ההתחשבות הבוטה, הקמצנות, השקרים – לא באו לידי ביטוי רק ביחסיו עם הציבור בבולטימור, האוהדים, מאמני ושחקני הקבוצה, אלא גם בתוך משפחתו. התחקיר העלה כי אירסיי האב התכחש להוריו ולמורשתם היהודית, ואף הגדיל לעשות כשסיגל לעצמו להג אנטישמי, כפי שעולה ממספר התבטאויות מפוקפקות שלו בעבר. מאז מותו, ניסה ג'ים הצעיר לתקן את הנזקים ברמה הציבורית והאישית במידה לא מבוטלת של הצלחה, אולם ניכר כי הצלקות נותרו.

בוב אירסיי ובנו ג'ים (צילום באדיבות indianapolis star)

"הכתבה חשפה דברים שהיה לו קשה להתמודד איתם", נזכר היום אירסיי. "הוא נלחם בשדים שלו והיה לו קשה עם החשיפה. הוא מעולם לא ידע איך להתמודד עם העין הציבורית. הוא לא הבין שאי אפשר להמציא סיפורים, כי מישהו יחקור ויגלה שזוהי לא האמת". כאמור, אחת העובדות שנחשפו בכתבה היא מוצאו היהודי של אירסיי, אליו התכחש באופן פומבי.

"לאבי היו בעיות קשות עם אביו. הוא ניתק עמו כל קשר, וביקש להתרחק מכל מה שהוא ייצג ובכלל זה, היהדות" מסביר אירסיי את התנהגות אביו. "השבר היה כל כך עמוק עד כדי כך, שנראה לי שאם היה גדל כקתולי, אבי בוודאי היה מתגייר".

זה הזמן לסלוח

למרות הסתייגותו מהתנהגות אביו. היום, כשהוא אדם בוגר עם משפחה משלו, אירסיי (לו שלוש בנות צעירות - קרלי, קייסי וקיילן) משתדל לנסות ולהבין את האב, שסבל מטראומות רבות בחייו האישיים. מלבד הסכסוך עם הוריו, נאלץ להתמודד עם הקשיים שבגידול בן הסובל מפיגור שכלי קשה (תומאס, אחיו של ג'ים, שמת בגיל צעיר) ועם מותה בטרם עת של בתו רוברטה, שנספתה בתאונת דרכים בגיל 14.

"מהצד ראיתי אותו מתמודד עם הטראומות בדרכו העקומה. היה לו קשה ומעל לכל, הוא סבל מאלכוהוליזם. זה השפיע על השיפוט הישר שלו", מספר אירסיי, "הוא היה אדם מוטרד שסבל מטראומות אישיות ובעיית שתייה. הוא ניסה לשכוח מהחלק הזה של חייו, שהיה מכאיב מאוד עבורו. הוא הרגיש מאוד פגוע".

- לא כעסת עליו?

"כילד חשתי את כאבו וראיתי אותו עושה דברים שלא היה צריך לעשות ואומר דברים שלא היה צריך להגיד. הייתי בנו וזה לא היה קל. ניסיתי לא לשפוט אותו. אלכוהול הוא מחלה, ממש כמו סוכרת וסרטן. הוא עשה כמיטב יכולתו עבור משפחתו. היו פעמים שכעסתי עליו, אבל ידעתי שהוא חשב שהוריו לא היו הוגנים איתו. כשאתה מתבגר, אתה מנסה לראות את הדברים כפי שהם וכשאתה הופך לאבא, אתה מקבל פרספקטיבה חדשה על החיים וחיי המשפחה".

לומדים מטעויות

באופן טבעי, גם בכל הנוגע לניהול קבוצת פוטבול מקצוענית, קיבל אירסיי הבן אמות מידה חדשות מאז ירש את הקולטס, בעקבות מות אביו בינואר 1997 (לא לפני מאבק משפטי באשתו השנייה של בוב). בעשר השנים בהן הוא משמש כבעלים של הקבוצה, זכו הקולטס להצלחה גדולה ואף זכו בסופרבול בינואר השנה. מדובר במודל מנוגד לחלוטין לקבוצה הכושלת של אביו.

אירסיי חוגג את התואר הראשון שלו (איי.פי) 

יש מי שייחס ובצדק את ההצלחה בעשור האחרון לפייטון מאנינג, הקווטרבק המופלא שנבחר ראשון בדראפט ב-1998 ושינה את פני הקבוצה. אולם אפשר להניח כי לולא מאמציו הגדולים של אירסיי, הכוכב הגדול של הקבוצה היה עוזב את אינדיאנפוליס כמו רבים אחרים שעזבו לאורך השנים, בהן עמד בוב בראש המערכת.

ג'ים הביא עמו תרבות ניהולית חדשה לגמרי, והפך את הקולטס לקבוצת ווינרית ובסופו של דבר לאלופה – משהו שאביו נכשל בו לאורך שנותיו. בין השאר, מכיוון שהיה חסר ניסיון בכל הנוגע לניהול הקבוצה. ההשתלבות של ג'ים, שעבר הכשרה ארוכה בתפקידים שונים בארגון, היתה קלה וחלקה יותר. מצד שני, אירסיי למד המון מהטעויות של אביו.

"הוא תמיד רצה לנצח, אבל לא ידע איך לעשות את זה", מסביר אירסיי, "האלכוהול גרם לא לעשות דברים מטורפים. אני חושב שהוא היה הבן אדם היחיד בהיסטוריה שפיטר מאמן בגלל משחק קדם-עונה. בדרך כלל הייתי מנסה להרגיע ולרסן אותו, אבל היה קשה. נכשלתי לא פעם. קשה למנוע מבן אדם להרוס לעצמו. חלק מזה קרה כי מעולם לא היתה לו הזדמנות ללמוד את עסקי הפוטבול, לי היתה ההזדמנות הזאת ואני מנסה ליישם אותה. לפעמים המורים הטובים ביותר הם אלה שטועים. לאחר שהוא נפטר, הייתי בגיל 36 והפכתי לבעלים הצעיר ביותר בליגה, אבל הייתי הרבה יותר מוכן".

אירסיי עם מאנינג וטוני דאנג'י בטוקיו. עובד בשיתוף פעולה (איי.פי)

"בניגוד לאבי, אני גדלתי לתוך פוטבול. כנער ביקרתי במחנות האימונים. בצעירותי שיחקתי פוטבול באוניברסיטה ולמרות שלא הייתי שחקן טוב במיוחד, למדתי הרבה על המשחק (אגב, בצעירותו נהג גם להתאגרף והשתתף גם בתחרויות הרמת משקולות). אחר כך השתלבתי בארגון. ידעתי שאהיה הבעלים בעתיד וניסיתי ללמוד ככל יכולתי. החל מעבודה במחלקת הסקאוטינג, דרך עבודה במחלקת יחסי הציבור ובהמשך בניהול הקבוצה. מצד שני, ראיתי מהצד את אבא שלי ולמדתי הרבה מאוד מהטעויות שלו".

אינטימיות מפרה

דבר אחד שאירסיי למד מאביו, זה איך לא להתנהג עם השחקנים שלו. בעוד שלפי גישתו הפרנואידית משהו של בוב, השחקנים היו לא הרבה יותר משכיריו, שלא לומר עבדיו, ג'ים מקפיד לשמור על יחסים קרובים עם הכוכבים ומוקיר להם תודה על השגשוג שהביאו עמם לקבוצה ולו באופן אישי. "אני בן אדם עצמאי ויש לי את הדרך שלי לנהל את הקבוצה. אני חושב שחשוב להקשיב לאנשים סביבך, לתת בהם אמון ולדבר עם השחקנים, להיות קרוב אליהם ולשמוע מה שיש להם להגיד".

להיות קרוב לשחקנים? לא רבים הם בעלי הקבוצות שמצדדים היום בגישה זו (בוודאי לא ארתור בלנק מאטלנטה שנכווה קשה מפרשת מייקל ויק וקרבות הכלבים שלו). מנסיונם למדו כי קשרים אישיים מידי לא טובים לעסקי הפוטבול, בהם שחקנים באים והולכים. המציאות בליגת ה-NFL, השחקנים משתלבים בקבוצה, מככבים, מתחברים לקהילה, ואז דורשים העלאה משמעותית בשכר. בעצת סוכניהם, הם אף עלולים לעזוב. אין פה יותר מדי מקום לסנטימנטים.

בין מאני למאנינג

המציאות הזאת מורכבת עוד יותר באינדיאנפוליס, שם נדרש אירסיי להקצות משאבים כספיים אדירים כדי להשאיר את מאנינג ויתר כוכבי הקבוצה כמו מרווין האריסון, רג'י וויין ודווייט פריני, אותו החתים הקיץ על חוזה לשש שנים בתמורה ל-72 מיליון דולר. כשכל הכסף הולך לכוכבים, נאלצת הקבוצה להיפרד מאחרים שהגיעו לקבוצה, גדלו בה והפכו לשחקני מפתח. זה קורה שנה אחר שנה, עם תום החוזה, רבים מהם עוזבים לקבוצות אחרות שיש באפשרותן לשלם להם יותר.

אירסיי מארח חברה להאריסון (באדיבות Indianapolis Colts)

"זה קשה מאוד להיפרד משחקנים" אומר אירסיי, "אתה מתחבר אליהם במשך השהות שלהם בקבוצה ואתה מתגעגע אליהם כשאתה רואה אותם עוזבים. אבל זה עסקי הפוטבול וזה חמור יותר במקרה של הקולטס, עם כוכבים כמו פייטון, מרווין, רג'י ודווייט. כל אחד מהם הוא הול-אוף-פיימר עתידי. נדרש הרבה כסף כדי להשאיר אותם בקבוצה. בקבוצות אחרות יש הול-אוף-פיימר אחד, שניים או שלושה. לנו יש חמישה-שישה. לפי השיטה של ה-NFL, הכל הולך נגדך אם אתה קבוצה מצליחה – הדראפט, תקרת המשכורות ולוח המשחקים".

"צריך לזכור שלמרות ששוק המדיה שלנו אינו גדול, תקציב המשכורות של הקולטס היה הכי גבוה בליגה בשנה שעברה. מנגד יש לנו בעיה עם האיצטדיון, שהוא הקטן ביותר בליגה (בעונה הבאה יוקם איצטדיון חדש וגדול יותר לקבוצה). יש לזה מחיר והוא מגיע בפרידה משחקנים טובים שאינך יכול לשלם להם במסגרת המגבלות".

- איך מצליחים לעשות את ההפרדה?

"מבחינה אישית זה קשה, להגיד שלום לאנשים כמו ברנדון סטוקלי וקייטו ג'ון (שעזבו השנה). הכי היה לי קשה להיפרד מאדג'רין ג'יימס, שהיה אחד השחקנים הכי טובים שלנו ובו בזמן אחד האנשים הכי חביבים עליי אי פעם. זה קרע לי את הלב, אבל אין ברירה. כבעלים, אתה לא יכול להיות תלוי ביחסים האישיים שלך עם האנשים סביבך. אם אתה כזה, אתה בעסק הלא נכון. אין סיכוי שתצליח".

אירסיי עם כוכבו הגדול, פייטון מאנינג. שישאר עוד חמישים שנה (איי.פי)

מי שלא יעזוב בקרוב, וכל עוד זה תלוי באירסיי לא יעזוב בכלל, הוא מאנינג. בגיל 31, הקווטרבק רשם לעצמו רקורד מרשים של שש הופעות בפלייאוף מתוך שמונה עונות. את העונה האחרונה סיים עם אליפות, שהכתירה אותו רשמית לאחד משחקני הפוטבול הגדולים אי פעם. בראייה לאחור, קשה להאמין שהקולטס באמת התלבטו האם ללכת עליו בבחירה הראשונה בדראפט ולהעדיפו על פני ראיין ליף (הקווטרבק שנבחר שני על ידי סן דייגו ויזכר לעד כאחד הפלופים הגדולים בתולדות הליגה).

"זו ברכה של ממש כשיש לך שחקן כמוהו" אומר אירסיי, "כבעלים זה ברכה שיש לך נכס כמו פייטון, שמלבד היותו קווטרבק מעולה, הוא עושה כל כך הרבה עבור הקהילה. הוא מתעניין בכל דבר ותמיד התנהג כמקצוען. הוא משמש דמות לחיקוי לכל כך הרבה אנשים. לחשוב שבאמת התלבטנו בינו לבין ליף.

"זאת באמת היתה התלבטות, אבל בסוף עשינו את ההחלטה הנכונה. הוא היה ברכה של ממש והלוואי שישאר איתנו עוד חמישים שנה. אתה רואה כמה קשה למיאמי למצוא יורש לדן מרינו או דנבר לג'ון אלוויי (שנבחר על ידי הקולטס בדראפט 1983, אך סירב לשחק עבור בוב אירסיי והועבר לברונקוס). פייטון מאותו סדר גודל של קווטרבקים".

נשיא הקולטס, ביל פוליאן. נותן גב לבוס הגדול, אירסיי (איי.פי)

מאלתרים, מאלתרים

כדי לשמור על הקווטרבק מופלא שלהם לאורך זמן רב כל כך, מן הראוי למצוא לו שחקן שייגן עליו בעת צרה. מישהו כמו טאריק גלן הענק, שעשה זאת ביעילות כל כך בשמונה השנים האחרונות. אבל השחקן החליט לפרוש השנה, והשאיר את הקולטס ההמומים בחיפוש אחר פתרונות אלטרנטיביים. אירסיי מודה כי הופתע. למזלו, אין טוב מיד ימינו, נשיא הקבוצה ביל פוליאן, כדי לאלתר ולמצוא את הפתרון הנכון לטובת הקבוצה.

"טאריק היה שחקן אדיר בשבילנו" אומר אירסיי. "הוא הפתיע אותנו, לא ציפינו שהוא יפרוש השנה, מכיוון שהוא עדיין בשיאו. אבל אני מאמין שנסתגל למצב החדש. כך זה עובד בעסקי ה-NFL. צריך להתמודד עם תקלות, דברים אף פעם לא הולכים חלק. זה לא כאילו שיש לך תוכנית והכל יתנהל לפיה. צריך להסתגל למציאות המשתנה, מפציעות ועד בעיות כאלה. אני מאמין שנהייה או.קיי".

אירסיי עם התואר. חלום שהתגשם (Indianapolis Colts)

כשאירסיי אומר שהקולטס יהיו או.קיי. הוא מתכוון להרבה יותר מזה. כאלוף, טבעי שהוא רוצה לשוב למעמד השיא של הספורט האמריקני. "לזכות בסופרבול היה לא יאומן, אבל אלו היו ארבע השעות הקשות בחיי. אתה מגיע למרחק נגיעה מפסגת האוורסט, אבל אם אתה מפסיד אתה נופל כל הדרך חזרה למטה.

"עבדנו קשה כל כך במהלך העונה והרבה ספקות עלו: האם פייטון יכול להוביל את הקבוצה לאליפות? האם ההגנה מספיק טובה? אבל המאמן טוני דאנג'י האמין וגם אנחנו. כשעשינו זאת, ידענו שנכנסנו להיסטוריה. היה כיף ואני רוצה לחזור על זה שוב השנה".

ג'ון מלנקמפ מתארח במשחק הקולטס לפתיחת העונה הנוכחית (איי.פי)

שר את הבלוז

לצד עיסקיי הפוטבול, אירסיי נמצא עמוק בתוך המוזיקה והאמנויות. הוא כותב, מלחין ומנגן. בעבר שיתף פעולה עם יוצרים מפורסמים כמו ג'ון מלנקמפ וסטיבן סטילס (הצלע השנייה ב'קרוסבי, סטילס ונאש'). המוזיקה לא עוזבת אותו, גם לא במשחקי החוץ של הקולטס, לשם הוא לוקח עמו את הגיטרה שלו. את הגיטרות של אלוויס פרסלי וג'רי גארסיה שבבעלותו, הוא משאיר במקום בטוח בביתו.

הקשיבו לשירו של אירסיי: Stuck inside mobile with Memphis blues

"האמנות שלי היא החיים שלי. הדבר שהכי חשוב בשבילי" מצהיר אירסיי. "מוזיקה היתה חלק חשוב מחיי מאז התחלתי ללמוד לנגן על כינור בגיל שש. בשבילי זהו צוהר לביטוי יצירתי ואני נהנה במיוחד לממש את שירתי באמצעות מוזיקה. מאז ומתמיד הערצתי והושפעתי על ידי יוצרים כמו ג'ון לנון ובוב דילן".

אירסיי הצעיר. בין אבא בוב לבוב דילן (Rich Miller, Indianapils Star)

לא מפתיע שאירסיי מעריץ גדול של דילן. לשניים הרבה מן המשותף: המוזיקה, השורשים היהודיים, האידיאולוגיה והלך הרוח הביטניקי שהונחל לשניים באמצעות ג'ק קרואק. את המגילה המקורית אותה כתב הסופר האמריקני והפכה לימים לספר "בדרכים" (On The Road), רכש כפריט אספני ב-2.43 מיליון דולר ב-2001.

הקשיבו לשירו של אירסיי: End of the Road

"אני מעריץ גדול של דילן ומכיר את סיפור חייו מילדותו כרוברט צימרמן והתנועה שלו בין נצרות ליהדות", מודה אירסיי ומזדהה, "אפשר להגיד שגם אני כמוהו נע בין אמונות ופילוסופיות שונות ומנסה לשאוב כמה שיותר דברים חיוביים מכל דבר ומכל אחד. אני יודע, אנשים לא טובים בשיפוט, כולם רוצים לתייג אותך, רוצים שתפעל לפי הציפיות שלהם, אבל אני לא מוכן לקבל זאת".

כי כך זה אצל אירסיי. פוטבול ומוזיקה, יהדות ונצרות, אבא ואמא, הרמת משקולות, איגרוף ועסקים, טוני דאנג'י, פייטון מאנינג, פריני, לנון ודילן. אצל אירסיי הכל מתערבב. ג'ים אירסיי הוא הכל. בן אדם. על זה הוא לא צריך לבקש סליחה מאף אחד.