נותר חרד

עבדתי אצלו ובגללו בתוכנית "משעל חם" בערוץ 2 ועבדתי תחתיו ב"יומן" בערוץ 1. ב"יומן" מראשית 1995 עד שלהי 1998. הייתה זו, לדבריו, פסגת עשייתו העיתונאית, בחשיפות, באמירות, בהשפעה על סדר היום הלאומי. "השבוע מתחיל ביומן", זה היה אז המוטו של התוכנית המשודרת ביום ששי בערב, ערב שבת.

ראיתי אותו משלח כתבות לשידור, לאחר עריכה חוזרת ונשנית, מדויקת ומוקפדת, ותמיד מתלבט וחוכך בדעתו ומתייסר, שמא הכתבה לא שלמה, לא מושלמת, לא לוטשה דיה. שותה מעט, מעשן הרבה, משלח ומתלבט, משלח ומתחרט.

הוא חרד חרדה גדולה להיכשל והתאווה תאווה עצומה להצליח. הוא חתר חתירה, עצבנית, כמעט נוירוטית, לדייקנות, לשלמות, למצוינות. אתה תגמור עם אולקוס, הייתי אומר לו.

עיתונאי של פעם

סגל היה סופר שהתפקר ונשבה על ידי העיתונות. הסקרנות, המציצנות, התהייה מה קורה שם מאחורי הקלעים, מאחורי הפרגוד – הוציאה אותו מדעתו. מה קורה בישיבות הממשלה והקבינט, במטה-הכללי של צה"ל, בזרועות הביטחון, ביחידות החקירה המשטרתיות, במשרד המשפטים.

הוא חי בקדחתנות ובקשב רב את המתרחש, את האקטואלי. הוא היה עיתונאי של פעם עם נגיעות עדכניות בתקשורת של היום. מעט סנסציוני כנדרש, מעט צהבהב כנדרש, "סבא סגל אוהב גם חלבונים, גם חלמונים", הוא היה אומר.

ישראל סגל בקע מרקע חרדי, כידוע, מבחינתי זר ומוזר. "אני יהודי. אתה ישראלי", הוא היה אומר. סגל נטש את הדת, אך נותר דתי. יהודי דתי. השפה, עולם המושגים, הטקסט, הקונטכסט, גם המראה, אפילו שפת הגוף, היו של יהודי דתי.

סיפורו האישי, המשפחתי, הוא סיפורו של קרע דרמטי, ספרותי ממש, קרע אכזר, שסופר על-ידו בכאב ובכישרון, בספרות ובעיתונות.

סיפורו העיתונאי הוא סיפורו של דור הולך ונעלם, במקרה שלו ממש בטרם עת, שגדל ובגר לתוך "עיתונות" ומצא עצמו לפתע בתוך "תקשורת". כלומר, אם עיתונות היא מקצוע הידע, המידע והדעה, תקשורת מתחרזת עם בידור ושעשועים.