מכתב לחנוך
הציונות הדתית רואה בעיתונאים דתיים שגרירים של רצון טוב בעורף האויב התקשורתי. וספרך – איך לומר – לא עושה למגזר נעים בגב. אך בעיניי, עיקר ערכו אינו נעוץ בווידויים המציצניים, אלא בעצם פתיחת הדיון שכל כך מבהיל את הציבור שלנו. חנוך דאום כתב 4 מכתבים ב"אלוהים לא מרשה", אסף וייס מוסיף את המכתב החמישי
שלום חנוך,
ב-4 מכתבים, 213 עמודים וכמה עשרות הוצאות זרע לבטלה אתה מבקע את קרבייך, מערטל קישקס וחושף לעיני כל את עולמך המורכב והמסוכסך ששומט את הקרקע תחת הקונצנזוס המגזרי. ואם הארוחה הטעימה ביותר היא זו העשויה מנתחים עסיסיים של פרות קדושות שנשחטו, הרי שספרך הוא חוויה קולינרית ערבה לחיך אך עם זאת קשה לעיכול. סעודת גורמה משובחת וחשובה, שוודאי לא הייתה זוכה לחותמת כשרות, גם לא מטעם מערך הכשרות האלטרנטיבי של רבני צהר.
אותו היגיון פרובינציאלי דביק, שתופס את תפקידו החדש של אברם גרנט בצ'לסי קודם כל כשליחות ציונית כל-ישראלית בגולה הדוויה, פועל גם במקרה שלך. הציונות הדתית רואה בעיתונאים דתיים שגרירים של רצון טוב בעורף האויב התקשורתי. היא תופסת אותם כמריונטות, ששומה עליהן להתנהל לפי הקודים המגזריים. אך ספרך – איך לומר – לא עושה למגזר נעים בגב. בין שורותיו שזור גט כריתות לקשרי האחווה העדריים של החברה הקונפורמיסטית. לכל אורכו מתנגן שיר פרידה מהחוטים של תיאטרון הבובות הטרגי הזה. כי אי אפשר לכתוב או ליצור כשעבותות של ברזל ושלשלאות של אקסיומות כובלות את גפיך אל על – לדורות הקודמים, למסורת העשירה ולאלוהים שבשמיים. כן, ההוא ש"לא מרשה".
לכן, לא מפליא שחיש קמו המרננים והחלו לרנן. טורי ביקורת עוקצניים, מכתבי נאצה ארסיים וסתם טוקבקים מטופשים זעקו חמס: ראוי שדאום "הדתילוני" יעזוב את אלון-שבות, והספר מכליל ועושה עוול לציבור שלם, ואיפה נשמע כדבר המתועב הזה – יחסים הומו-אירוטיים בישיבה, ודבריו של דאום מבנים סטריאוטיפים שקריים, ולמה בכלל הוא היה צריך לכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ. ועוד מיני טיעונים שמתעלמים מכך שמכונת הכביסה המגזרית התקלקלה מזמן וצחנת הכבסים כבר השכיחה מאיתנו אוויר צלול מהו.
אך בעיניי, עיקר הערך של ספרך האוטוביוגרפי אינו נעוץ בווידויים המציצניים, שגורמים לקורא לא אחת לנוע באי נוחות בכיסאו, אלא בעצם פתיחת הדיון שכל כך מבהיל את הציבור שלנו. בניפוץ התפיסות המיושנות, שרסיסיהן פוצעים את עיני השמרנים. כי באמת שכבר הגיע הזמן שמישהו יהרהר ויערער על רתיעה מנטילת תרופות פסיכיאטריות, על יצירת חרדות ורגשות אשמה בעקבות אוננות, על הדיכוטומיה המלאכותית דתי-חילוני, על בורות בנושאי מין. לא הייתי בונה על זה שבקרוב יתקיים סימפוזיון בנושא "התפוצצות תוך-רחמית מייד לאחר החתונה – לאן?", אבל עצם החשיפה של נושאים אלה והצפתם אל פני השטח מבורכת כשלעצמה.
היכולת הזו, שאוצרת בחובה תעוזה ויושרה, מהווה לדעתי תסמין של "תסמונת דאום". תסמונת זו היא נחלתם של רבים במגזרנו, גם אם קולם נאלם ברעש הממסדי המהוגן. היא מתגלה לרוב כבר בגיל צעיר בקרב אלה המסרבים בצורה עיקשת להשתייך – מין זהויות כלאיים נזילות, אנשי שוליים מטרידים שלעולם אי אפשר לקטלג אותם. הליכה על הגבול מהווה את התסמין העיקרי שלה, וגבול כידוע הינו מרחב מסוכן וזרוע מוקשים, מקום שבו בכל רגע עלולים לדרוש ממך להזדהות. ואם יש דבר שבעלי התסמונת, יצורי שעטנז שכמותם, שונאים יותר מכל – הרי זו ההזדהות החד-משמעית.
הציונות-הדתית מהווה עבור קבוצה זו שם משפחה בלבד ולעולם לא שם פרטי. המגזר הוא מטריית-על שהם מרבים להתכתב איתה, לפרקים חוסים בצילה, בדרך כלל חולקים לה כבוד, אולם אף פעם לא רואים בה ביטוי מוחלט לעולמם האינדיבידואלי. נכון, יהיו במגזר כאלה שיטענו בזעם שהם הם המשפחה הגרעינית ויתייחסו אליך כענף שוטה שהתרחק משורשי העץ המקורי, יהיו שיתביישו בקרבת הדם לאח משונה שכמוך, ויהיו שיבקשו לנתק כל קשר עם שאר-בשר מתריס שכזה.
אך משפחה, כידוע, לא בוחרים. ומטבע הדברים וההיסטוריה היהודית העשירה אנחנו משפחה רבגונית מאוד. הספר שלך, חנוך, הוא לבנה נוספת בבנייה הארוכה והמתישה של החדר השונה, המיועד ל"אח הסורר". למתבונן מבחוץ הוא נראה לעיתים כחדר של מתבגר מרדן עם פוסטרים של דרים-ת'יאטר על קירותיו. אבל למען האמת זוהי פינה צנועה בבית המשותף שמיועדת לכאלה שבחרו במודע שלא לבחור. חדרון שדייריו תמיד שמחים לארח בו אושפיזין רבים, גם חסרי בית משכונות אחרות. שם, ורק שם, יש ביטוי לשמם הפרטי, לניואנסים הייחודיים ולאג'נדה האלטרנטיבית של אלה המאובחנים באותה תסמונת.
זוהי חשיבותם של המונולוגים בספר – באומץ, בפתיחות המחשבתית וביצירת שיח שונה, צבעוני ומייחל לקצת נורמליות. ואפילו אם הוא לא יהפוך עד מהרה לספר קאלט בישיבות תיכוניות, הוא עשוי לחשוף את הסינדרום, לסלול שבילים חלופיים למסרבים לצעוד בתלם וליצור לילדנו עולם חדש מופלא. טוב נו, אולי לנכדנו.
אסף
לפנייה לכתב/ת 
אסף וייס
צילום: רות שטרן
הספר
עטיפת הספר
מומלצים
