בראשית: התחלה שמעצבת את חיינו
האם נברא או שהיה כאן מאז ומתמיד? ההשקפה לפיה יש התחלה לעולם מאפשרת לאדם לתהות על שינויים וחידושים, ליצור סולם ערכים ולפתח אחריות כלפי כדור הארץ. מירון איזיקסון מתחיל מבראשית
לאחר שמחת תורה אנו שבים לקרוא את חומש "בראשית", שביסודו מונחת הבריאה. לא פעם אני שואל את עצמי כיצד התייחסותנו לחיים תשתנה אם נתייחס לעולם כמשהו ש"תמיד" היה, או אם נדבוק בהשקפה היהודית של בריאה מן האין. ידוע לנו שבניגוד להשקפתנו, אריסטו היווני דגל בעולם קדמון - דהיינו עולם שתמיד היה, ואילו אפלטון סבר שרק חומר מסוים הוא תמידי.
ההנחה שלי היא שקשה מאוד להפריד בין הדעות היסודיות שבהן אנו מחזיקים לבין ההתייחסות שלנו לאירועים בחיינו. החלוקה הבוטה בין שטחים שונים באישיות האדם נראית מלאכותית למדי, ודי אם נזכיר כסיוע את השיטות הפסיכולוגיות החדשות שכבר אינן מתייחסות רק למנת המשכל שלנו, אלא גם לאינטילגנציה הרגשית ואולי אפילו הרוחנית. מכך נובע, שתחושה פנימית באדם של עולם "חדש" משפיעה על האופן שבו אנו חיים את ההווה.
אדם הסובר שבנקודה כלשהי העולם נברא, יחפש באופן טבעי התחלה וסוף לתהליכים שונים. הוא יוכל להיות מופתע משינויים ומחידושים, ופחות יקבל את הדברים כמובנים מאליהם. עולם נברא הוא מציאות שתוכננה, והמקריות אינה מובילה אותו. בעולם נברא קל יותר לדבר על סולם ערכים, שכן לא הכל תמיד היה ולא לכל חשיבות זהה. לעניות דעתי גם ההסתכלות היצירתית והאומנותית "מסתדרת" כך טוב יותר.
בעולם שפעם לא היה ובנקודה מסוימת התחיל, החדשנות, ההפתעה וההתרגשות קרובים יותר למשהו שיש לו ראשית. נדמה לי שגם האחריות האנושית תתפוס מקום משמעותי יותר. אם העולם שמול עינַי לא תמיד היה, זאת אומרת שיש אפשרות, ולו תיאורטית, למוגבלותו של העולם. האדם אפוא אינו רק מי שמסוגל להתרגש ולבנות אלא גם מי שעלול להרוס ולסכן, אפילו עד כדי ימי המבול של נוח.
כל פרט נחשב
אולי מנקודת מוצא זאת מובנים יותר הדברים בפרקי אבות. "בעשרה מאמרות נברא העולם. מה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להיברא, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולִתן שכר טוב לצדיקים שמקיְמין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". אכן, בעולם שנוצר מאמרות של בוראו, מקבלים מעשי האדם משמעות אחרת, לא רק המכלול נחשב, אלא גם כל פרט ופרט.
לסיום, נזכיר שנקודת המוצא היא בריאת האור, עוד לפני בריאת מאורות השמים. אותו אור ראשון הוא המעסיק את הנפש
האנושית בכל תולדותיה, והוא גם הפרט המסוים היחיד בבריאה שעליו נאמר בפני עצמו: "וירא אלקים את האור כי טוב". עם כל הניכור והקושי האפשריים בעולם בכלל ובעולם המודרני בפרט, עדיין יש בתוכנו את תודעת הטוב הנברא.
ידוע לי היטב שגדול ההוגים שלנו, הרמב"ם, ביקש להראות שהאמונה באל אינה תלויה אפילו בקבלת ההשקפה היהודית על הבריאה - עד כדי כך שאף לנתק את האמונה מכל התניה שהיא. עם זאת, נראה לי שתחושת הבריאה משנה לגמרי את תפיסת החיים שלנו. אם אני זוכר שכל דבר, ממש כל דבר, הוא דבר שנברא, יש בתוכי רגש קבוע של התחדשות ומשמעות, ויש לי משיכה תבונית ורגשית להתקרב למי ש"מלך בטרם כל יציר נברא".