האם מותר לחתום על כרטיס תרומת איברים?
על פי ההלכה תרומת איברים אחרי המוות היא זכות גדולה. האם מותר לצוות את כל האיברים לתרומה או רק איברים מצילי חיים? רבני צהר משיבים לשאלות
שאלה:
איזה איברים מותר לתרום? הערות: אני רוצה לחתום על כרטיס אדי אבל לא ברור לי האם מותר לתרום את כל האברים או רק אברים מצילי חיים? כמו כן- האם מחובתי לציין שאני רוצה שאיש דת יהיה נוכח? הבנתי שזה עשוי לגזול זמן חשוב בו ניתן להציל חיים. בקיצור, האם מותר לחתום על כרטיס אדי? (אפרת)
תשובה:
תרומת איברים היא מצווה גדולה וחשובה, כאשר היא נעשית בגבולות ההלכה, כפי שכתבתי בתשובה כאן. עם זאת נושא הכרטיסים והביצוע הינו רגיש ומורכב, אנסה לתת כאן עדכון על מצב העניין כפי שנראה מנקודת מבטי.
- תורמים חיים/ פרוייקט מיוחד של ynet
- לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן
- עבר בקריאה טרומית: חוק קביעת זמן המוות
- הרב אבינר: בעוד אלה מתפלפלים - אלה מתים
אקדים ואומר, גם מי שמחליט שלא לחתום, או לסבור כדעת האוסרים תרומת איברים עד מות הלב, חייב לצוות את בניו ואת ביתו אחריו שאם חס ושלום יקרה לו אסון, שהמשפחה תבקש לתרום מה שניתן לפי המצב ולפי ההלכה. גם לשיטת הרב אלישיב ויתר האוסרים, מותר ומצווה לתרום אחרי מות הלב, ואפשר לפחות לתרום חלק מהאיברים.
הויכוח על קביעת רגע המוות
המוות הוא אירוע משמעותי ביותר בחיי האדם והסובבים אותו. אימתו מטילה את צילה על החיים והתרבות, והתרחשותו משנה באופן משמעותי את חייהם של קרובי המת וידידיו. שאלת הטריטוריה בה מתרחש האירוע המשמעותי הזה, היכולת לקבוע אותו ולהחליט עליו היא נגיעה באחד הדברים רבי העוצמה בחיים. טבעי הדבר שקבוצות שונות, בעלות השקפות עולם שונות, יתווכחו וייטענו להגמוניה בשאלה מסוג זה.
אמרו חכמים (אבות ד כא) "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". לצורך הדיון שלנו נניח, שכל הצדדים המעורבים בדבר התגברו (או מתגברים) לחלוטין על נושאי קנאה, תאווה וכבוד, ולצורך הצלת חיי האדם הדברים היחידים שעומדים לנגד עיניהם הן השאלות העקרוניות והמהותיות בנושא סוף החיים של האחד והארכת חיי האחר.
שורש הויכוח נעוץ בהבנת החיים, ומתוך כך בהבנת סוף החיים ולמי הסמכות לקבוע אותו.
בעולם האתיאיסטי, החיים הם תהליכים טבעיים ביולוגיים. אין אלוקים, אין נשמה, אין צלם אלוקים באדם. יש רק כימיה, ביולוגיה ואבולוציה. הכלים המדעיים, המורכבים ממעגלים של תצפיות, תיאוריות , תחזיות ואישוש התיאוריות, מתארים את המולקולות במעבדה, את הרוחות בשמיים ואת התהליכים הביולוגיים בגוף האדם. יש מכשירים שמודדים קצב לב ולחץ דם, יש שמודדים טמפרטורה או גלים חשמליים, יש בדיקות כימיות ופיסיקליות.
אין מכשיר שאפשר לחבר לאדם והמכשיר יודיע אם הוא חי או מת. זו כבר שאלה של הגדרה ולא של נתונים. המוות הוא שם אנושי למכלול של תצפיות על המצב הביולוגי של היצור, הגדרתו היא שאלה של השקפה ואמונה. בעולם החילוני, מקובל שברגע בו תפקודים מסוימים אבדו באופן בלתי הפיך, יסכם המדען את התצפיות, ויכריז על התאמה להגדרות שהחברה החליטה לכנות אותן מוות.
בעולם הדתי, החיים הם שילוב של גוף ונשמה. לפי אמונתנו, החיים אינם תהליכים ביולוגיים בלבד. הגוף וכל פעולותיו הם משכן לנשמה, ישות רוחנית שהיא מתנת האל לאדם, וקישור הנשמה בגוף האדם היא העושה אותו "חי". בהתאם להשקפה זו על החיים, המוות הוא ההיפרדות וההסתלקות של הנשמה מגוף האדם.
הנשמה אינה נמדדת במוניטורים, אינה נשקלת במשקל, ואי אפשר לצלם את יציאתה במצלמות כלשהן. כמו בכל המגעים שלנו עם הצדדים הרוחניים של העולם, אנו קובעים את הדברים הללו לפי המסורת הרוחנית ההלכתית, ולא לפי סרגל מדידה גשמי. ההחלטה אם האדם מת או חי הינה החלטה דתית, לפי המסורת.
לפי תפיסה זו, הרופאים והמדענים יכולים לתאר לנו את מצבו הביולוגי המדויק של האדם על הציר שבין ההפריה להתפוררות הסופית בקבר, לפי מכשירים ולפי ניסיונם, אבל אין ברפואה או במדע את האמצעים לקבוע (מבחינה דתית) רגע מסוים שבו הנשמה נפרדת מן הגוף. למעשה, אין לרפואה שום דבר מדעי לומר על הנשמה, שבהיותה עניין שבאמונה אינה מוכלת או נמדדת בכלים מדעיים.
השאלה כיצד מבינים את החיים קובעת את הסמכות לקבוע מוות. המאמינים באלקים ובנשמת האדם מקבלים את המסורת וההלכה כקובעות מתי רגע המוות והסתלקות הנשמה מהגוף, חלק מהרופאים טוענים שאין נשמה, שזהו עניין ביולוגי מדעי ולא עניין דתי, ועל כן בידיהם לבד הכלים לקבוע מתי אדם מת.
קביעת מוות בפועל
פעמים רבות, אין הכרח לקבוע את רגע המוות המדויק. כאשר אדם נפטר, כל מערכות הגוף קורסות, ברור לכל מבין עניין שהאדם מת לחלוטין, לפי כל השיטות. רופא מאשר את הדבר וחותם על תעודת פטירה.
כאשר יש אפשרות להשתלת אברים, יש חשיבות לקחת את האברים בעוד חלק ממערכות הגוף מתפקדות. במקרים אלו יש חשיבות להגדרה המדויקת של רגע המוות. חשוב לדעת מתי מותר לנתח אדם ולקחת את ליבו, כליותיו, הכבד והראות ולהציל בעזרתם חיים אחרים.
במקרים כאלו, בתי החולים מקימים ועדה מיוחדת לקביעת מוות מוחי. לפי התפיסה החילונית, הועדה מקבלת את הנתונים ומחליטה החלטה אתית מוסרית - פלוני נפטר ואפשר לקחת את אבריו להשתלה. לפי התפיסה הדתית, הועדה צריכה לקבל את הנתונים ולהחליט החלטה אתית דתית – נשמתו של פלוני נפרדה מגופו, ועל כן מותר לקחת את האברים ולהשתילם.
יש רופאים שאינם מוכנים לקבל נוכחות הלכתית בוועדה, וטוענים ששאלת ההלכה והנשמה אינה רלוונטית. יש אנשים דתיים רבים שחושבים שהאתיקה האנושית והמדע אינם כלים מספיקים להכריע את הרגע המדויק של הסתלקות הנשמה. המדע מספק את הנתונים, ההחלטה היא החלטה דתית. דוגמא לדבר – הרופא יכול לקבוע האם חולה נמצא בסכנת חיים בצום או לא. ההחלטה אם החולה הזה יצום ביום כיפור, היא החלטה דתית, על בסיס העובדות והניסיון של הרופא.
מבחינה דתית, יש השלכות רבות לקביעת הרגע של המוות. זהו יום השנה של הנפטר, מאותו הרגע חלים דיני אנינות ואבלות על הקרובים, והלכות רבות נוספות.
לפי הרושם שלי, הנתמך גם על ידי אחוזי האנשים הנרתעים מהשתלות מסיבות דתיות, חלק נכבד מהציבור בישראל סובר, לפחות כאפשרות סבירה, שאכן יש אלוקים ויש נשמה באדם, ואינו מקבל את ההשקפה האתאיסטית הרואה בעניינים אלו דברים גשמיים בלבד. לאור זאת אני מקווה, שגם הרופאים המשוכנעים שאין כל עניין דתי בחיים ובמות, יתנו את ליבם אל התרבות והציבור שבתוכו הם עובדים, ולמען הצלת חיי אנשים רבים יפעלו בחכמה (אף אם לא בצדק, לפי שיטתם), ויתחשבו בדעת הסוברים שקביעת מוות היא עניין משולב של רפואה והלכה.
הגדלת אחוזי התרומה
ברגעים קשים וכואבים, משפחות רבות רוצות להתרחק מבעיות ומשברים נוספים. כל עוד העניין של השתלות אברים נתפס כדבר בעייתי מבחינה הלכתית, כדבר שבמחלוקת בין הולם הדתי והחילוני, אנשים מבקשים להימנע ממנו.
ניתן לעשות מספר פעולות שישנו את המצב ברגעים העצובים של ההחלטה על תרומה: אמנה בקצרה כמה מהן, ואפרט לגבי חתימה על כרטיס.
פעולות הנוגעות לטיפול ועמידה בקריטריונים הדתיים להשתלה בחולים המדרדרים למוות מוחי: לדוגמא – העדפת טיפול ברמיפנטניל על פני ברביטורטים שאינם מאפשרים אפניאה טסט, הסדרת תורנות זמינה של מכשירי וטכנאי TCD , ועוד.
פעולות המביאות להסכמה נרחבת בציבור בנושא – כדוגמת הועדה שהוקמה לצורך חוק החולה הנוטה למות, בה הצליח יו"ר הועדה הרב פרופ' שטיינברג להביא להצעת חקיקה מוסכמת על כולם.
פעולות הנוגעות לחינוך הציבור – במקביל להשגת מצע נרחב של הסכמה, יש להידבר עם גורמים בעלי השפעה דתית וחינוכית להטמעת ההסכמה בציבור.
פעולות הנוגעות לתמיכה במשפחות – בהסדרת המימון הציבורי למרכז להשתלות ובהסדרת הקשר בין בתי החולים ליועצים הלכתיים.
חתימה על כרטיס אדי
מועצת הרבנות הראשית קבעה קריטריונים הלכתיים לקביעת מוות, אך בעקבות הויכוח עם ההסתדרות הרפואית על הנוכחות ההלכתית בועדה הנושא "נתקע" כבר יותר מ-20 שנה. בעקבות העובדה שעדיין לא נחקק חוק או נוהל שתואם את ההנחיות ההלכתיות, אנשים רבים נרתעים מחתימה על כרטיס תורם מסיבות דתיות. מתוך רצון לפתור עניין זה, הוסיפו אפשרות לבחור בכרטיס אפשרות "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". למרבה הצער, אפשרות זו לא פתרה את העניין, מייד נסביר מדוע.
"איש דת לפי בחירת המשפחה"
המושג "איש דת" הוא נרחב מאוד. בשעות מצוקה, כאשר באים הרופאים ומספרים שאין לאל ידם לעשות דבר, שמוחו של החולה מת ואין סיכוי להחלמה, משפחות רבות נוטות להיאחז בכל שביב תקווה, קלוש ככל שיהיה.
כמעט בכל משפחה יש קרוב או רחוק, שמכיר מישהו שמכיר איזה בעל שם, מקובל עושה נפלאות, בבא מצמיח ישועות, וכיוצא באלו נשמות טובות השמחות לבוא לעזרת המשפחה תמורת תמורה נאותה. פגשתי מקרים שבהם הבטיחו למשפחות במצב נואש לשלוח 5 אברכים במבצע חירום מהיר לקבר ידוע באוקראינה, תמורת כיסוי הולם של ההוצאות, להביא את הרב פלוני או אלמוני מרחוק לברך את החולה האנוש (ליתר דיוק, את המת...) ועוד כהנה וכהנה. ההבטחות קוימו, האברכים נשלחו, המקובלים ברכו, הכסף שולם, אך לרוע המזל, המת נשאר מת. גרוע מכך, זמן יקר אבד, ולא ניתן היה להשתמש באיברים להשתלה, וכתוצאה מכך מתו עוד כמה נפשות יקרות. מתברר שמאז ימי אליהו הנביא ואלישע, ניסים של החייאת מתים ממוות מוחי אינם בהישג ידינו.
המחלוקת בתוך העולם ההלכתי
גם אם עושי נפלאות אינם מעורבים, עדיין ניצבת המשפחה נבוכה. יש מחלוקת בשאלה אם מוות מוחי מספיק לקביעת מוות בהלכה או שמא יש צורך לחכות לדום הלב. הרב אלישיב פוסק שמות מוחי אינו מספיק, והמשפחה ניצבת נבוכה – האם לקבל את דעת הרבנות הראשית , הרב עובדיה והרב אליהו, או שמא את דעתו של הרב אלישיב? האם לבחור איש דת מהעולם החרדי – ליטאי או שמא איש דת מזרם דתי אחר?ושוב, ברגעים של כאב וצער, נוטים לברוח מהכרעות כבדות משקל ולא לעשות דבר. ההרגשה היא ש"יותר טוב לא להסתבך".
אפשר היה לפתור עניין זה בקלות יחסית: אילו היו מעבירים את ההחלטה לתורם עצמו, בעודו בחיים, ולא למשפחה בשעתה הקשה. אילו היו מאפשרים סוגים שונים של חתימות, ומאפשרים לאדם לציין שהוא מעוניין באיש דת שיחליט לפי הקריטריונים של הרבנות הראשית בתשמ"ז (היום הרבנות הראשית נשמעת לרב אלישיב), או לחילופין, שאיש הדת יחליט לפי דעת הרב אלישיב והרב שך, אז היו יכולים כולם לחתום, כולל הציבור החרדי.
האם נוכחות הלכתית גוזלת זמן?
נוכחות הלכתית אינה גוזלת יותר זמן מנוכחות הגורמים האחרים בוועדת קביעת המות בבית החולים. בידי המרכז הארצי להשתלות רשימה של עשרות רבנים שהתנדבו להיקרא בעת הצורך להחלטות מסוג זה. אם וכאשר יוסכם הדבר, יהיה ניתן להקים מערך קבוע של כוננים לנושא.
הבעיה היא שיש נכונות נמוכה של חלק מבתי החולים לשתף אנשי דת בתהליך, ולכן שומעים את התירוצים של בעיות זמן וכדומה.
סיכום
בסיכומו של דבר, מי שחותם על כרטיס אדי חייב לבקש שיהיה איש דת נוכח, וגם יאמר לבני המשפחה באיזה איש דת הוא מעוניין. מי שממתין עם החתימה לקביעה מוסכמת של הנוהל בוועדה לקביעת מוות, יצווה בינתיים את בני משפחתו שאם קורה לו ח"ו אסון, שיתרמו את איבריו ויצילו חיי אחרים. מותר לתרום את כל האיברים מצילי החיים וגם קרנית. המעוניינים בסיכום ממצה של הפרטים ההלכתיים יכולים לעיין בספרו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג "אנציקלופדיה רפואית הלכתית" בערכים העוסקים בקביעת המוות והשתלת איברים.תרומת איברים על פי ההלכה זכות גדולה היא לנפטר ולמשפחתו ומעשה חסד אחרון שמועיל גם לאנשים שמצילים את חייהם וגם לנפטר שלזכויות שצבר בחייו נוספת זכות גדולה של הצלת חיי אחרים. (משיב: הרב דרור ברמה)
