מעולם לא הצעתי חברוּת לאורית
בהתחלה לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה, ואח"כ, בתחילת כיתה ד', רונן כבר נישק אותה מאחורי הברוש שבמגרש המשחקים. אחרי ששמעתי שרונן נישק אותה עם השיניים, הצמדתי שיניי אל לחיה של קרן ולמחרת סיפרתי לאורית בגאווה שגם אני התנשקתי עם השיניים. המשך הסיפור
ישבנו שלושתנו, אבא אמא ואני, בסלון הדירה החדשה, כשלפתע נשמע מרחוק צליל מנגינת פעמונים, וקול גברי קרא ברמקול רחוק: "פיצה בא-לי, פיצה בא-לי ממתינה לכולם".
מיהרתי אל החלון בסלון. הוצאתי את ראשי אל מחוץ לחלון, מנסה לאתר את מקור הקולות המוזרים.
"זה אוטו-פיצה", אמרה אמא. "כמו אוטו-גלידה, אבל במקום גלידה הם מוכרים פיצה".
אף פעם לא ראיתי אוטו-פיצה. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה, אוטו-פיצה. "אתה רוצה פיצה אוֹדי?" שאל אותי אבא.
"אוהד", תיקנתי אותו. "אפשר?"
אבא חייך אלי. "בטח שאפשר. נחכה שיגיעו לשכונה שלנו, ואז תוכל לרדת לקנות לך פיצה".
מנגינת הפעמונים הלכה והתקרבה לשכונה, וקול המוכר שבקע מהרמקול הפך ברור יותר ויותר. כשעצר סוף סוף בשכונה שלנו, חטפתי את שטר הכסף מידו של אבא ורצתי אחוז התרגשות במורד המדרגות.
התקרבתי במהירות לתור הילדים שהמתינו לצד הרכב המסחרי הגדול, ואז לפתע קפאתי על מקומי. הייתי מזהה את הקוקיות ההן גם בלב איצטדיון הומה אדם – אורית. אורית עמדה שם ממתינה לתורה לקנות פיצה. נעמדתי מאחוריה. לא העזתי לומר מילה.
הבנתי פתאום שאורית ואני עומדים זה מול זו
כשהגיע תורי קניתי לי פיצה וזזתי הצידה. קירבתי את הפיצה אל פי, וכששיניי ננעצו במאפה החם הבנתי פתאום שאורית ואני עומדים זה מול זו.
עמדנו שם, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות בית ספר. כל אחד ויציבתו הילדותית, כתפיים שמוטות וברכיים שכמעט נוגעות זו בזו. עמדנו כך ילדותיים והבטנו זה בזו מבלי לומר מילה, שותקים ואוכלים פיצה. רציתי שהפיצה ההיא לא תיגמר לעולם. כשסיימנו לאכול המשכנו לעמוד שם, שותקים ובוחנים.
"אתה הילד החדש". אורית דיברה ראשונה. "אני אורית. אני לא זוכרת איך קוראים לך".
"אני אוהד". ניסיתי לעשות פרצוף של ילד גדול.
"השמות של שנינו מתחילים ב-אָלֶף", היא חייכה.
"שניהם מתחילים ב'אוֹ' " אמרתי, כי זה היה הרבה לפני שלמדתי לא לתקן בחורות שמקסימות ומפחידות אותי.
"אתה גר כאן?"
"כן, כאן, בבניין החדש", הצבעתי על הבניין, נבוך.
"אז אני גרה מולך", אמרה והצביעה על הבניין ממול. "תגיד, יש לך אופניים?"
"לא, אבל יש לי סקייטבורד, מארצות הברית, עם גלגלי לחץ", השבתי, וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשווצתי בפני מישהי על הרכב בו אני נוהג.
"מה זה גלגלי לחץ?"
"זה... זה גלגלים מיוחדים", עניתי, מקווה שהיא תסתפק בתשובה הזאת, כי האמת היא שלא היה לי מושג מה זה 'גלגלי לחץ', אבל ידעתי שזה צריך להיות משהו טוב, כי אבא אמר.
"אה טוב, אני צריכה ללכת עכשיו. אמא שלי תכעס עלי", אמרה, ואני עוד לא ידעתי שאמא של אורית כועסת קצת אחרת מאמא שלי.
"כן, גם אני", אמרתי והבטתי באורית מתרחקת ונבלעת בכניסה לבניין ממול.
בלילה חלמתי שאני מלך עשיר ושיש לי כל כך הרבה זהב ויהלומים שאני יכול לקנות לי אוטו-פיצה ושאורית רוצה להיות אשתי כי יש לי אוטו-פיצה ואנחנו יכולים לאכול פיצה כל ערב. המילים הראשונות שחלפו בראשי כשפקחתי את עיניי למחרת בבוקר היו "אורית. אורית גרה בבניין ממול".
אם זכור לי נכון, סיפרתי לה שראיתי צלחת מעופפת
אורית ואני התקרבנו, אבל מעולם לא הצעתי לה חברות. בהתחלה מפני שלא ידעתי בכלל שאפשר לעשות דבר כזה, וכשכבר ידעתי, בתחילת כיתה ד', רונן כבר נתן לאורית נשיקה מאחורי הברוש שבמגרש המשחקים שבשכונה. כשהבנתי שפספסתי את אורית, אמרתי לקרן מהכיתה שאם תבוא איתי אל מאחורי הברוש אספר לה סוד מאוד חשוב. אם זכור לי נכון, סיפרתי לה שראיתי צלחת מעופפת. זה כנראה מאוד הרשים אותה, כי היא נתנה לי לנשק אותה על הלחי. אני, שכבר הספקתי לשמוע מאורית שרונן נישק אותה עם השיניים, הצמדתי את שיניי אל לחיה של קרן ולמחרת סיפרתי לאורית בגאווה שגם אני התנשקתי עם השיניים.
בכיתה ד' הפכתי למלך הכיתה. כל הבנות המקובלות רצו להיות חברות שלי, והן גם היו. זה אומר שהייתי שואל אחת מהן "רוצה להיות חברה שלי?", היא היתה מצחקקת ועונה "כן", אני הייתי משיב "טוב", ואחרי זה הייתי הולך לשחק כדורגל ולא היינו מדברים יותר.
ציירתי על השולחן בכיתה ראש כרות של אשה
הייתי ילד קצת פרוע. בכיתה ד' העפתי כסא על המורה ניצה כי היא עיצבנה אותי. בכיתה ה' הפנתי אצבע משולשת לעבר המורה לספורט (גם היא עיצבנה אותי). בכיתה ו' כבר השעו אותי מהלימודים ליום שלם וזימנו את ההורים שלי לשיחה, והכל בגלל הרגלי המשונה לקשקש בעפרון על השולחנות. יום אחד בכיתה ו' נחה עלי מוזה, שמסתבר שאינה אופיינית לילדים בני 12. ציירתי על השולחן בכיתה ראש כרות של אשה שטיפות דם גדולות נטפו מצווארה, תותח מרשים עם גלגלי עץ וקנה גדול בצורה של זין. אף אחד לא סיפר לי שאחרי שאנחנו הולכים הביתה, מגיעה המנקה, אשה חרדית בשנות ה-50 לחייה. הסתבר שהיא לא הבינה את האמנות שלי.
את יום ההשעייה העברתי באכילת גלידה מול הטלוויזיה, וכשנמאס לי לקחתי דף וציירתי איש שוכב כששלוש חרבות נעוצות בחזהו ומעליו מרחפים זבובים. כשאמא חזרה מהעבודה הראיתי לה את הציור. אמא אמרה שזה מאוד מרשים איך שהשקעתי בציור של כל זבוב ושאלה למה דווקא שלוש חרבות. עניתי לה שחרב אחת זה משעמם, ואמא אמרה שבאמת רואים מהציור שאני ילד מאוד מיוחד.
כשהבחינו שהמלך הגיע השתתקו כולם
בוקר אחד, בשבוע האחרון של כיתה ו', הגעתי לבית הספר וטיפסתי במדרגות אל הקומה השניה. את הצעקות שמעתי עוד מהמסדרון. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את אורית ושלוש בנות אחרות יושבות במרכז הכיתה, כשסביבן עדת הבנות המקובלות, שצעקו עליהן בחמת זעם. הן אמרו דברים איומים, ואורית בכתה. כשהבחינו שהמלך הגיע השתתקו כולם. לא אמרתי כלום, רק ניגשתי אל אורית, אחזתי בידה והובלתי אותה אל מחוץ לכיתה.
ישבנו על ספסל בחצר בית הספר. שאלתי את אורית מה קרה, והיא אמרה לי שמישהו סיפר לכולם שהיא ושלוש בנות נוספות מהכיתה היו יום קודם לכן עם ארבעה בנים מהכיתה בבית של אחד מהם, ושהן נתנו לבנים לגעת להן בציצי.
הבטתי באורית, ומבלי לדעת שאני מתחיל מסורת ארוכה ומפוארת של לשאול בחורות שאלות שאני לא ממש רוצה לדעת את התשובות עליהן, שאלתי אותה: "וזה נכון?"
אורית שתקה.
"בואי נברח היום מבית הספר", אמרתי ומשכתי אותה בידה.
באותו יום סיפרה לי אורית, שאמא שלה כל הזמן מרביצה לה עם חגורה.
המשך הסיפור
לפנייה לכתב/ת 
