אורית התאמצה לשכנע אותי שהיא מאושרת
התגייסתי לצנחנים ואורית היתה פקידה בבסיס נידח בדרום, שם לימדו אותה שיש כל מיני דברים שאפשר לעשן אותם. לא יצא לנו להתראות, אז התכתבנו. היא ניסתה לשכנע אותי שהיא מחייכת מהדפים, ואני ידעתי שהיא משקרת והייתי מספר לה על שאלות חדשות שאני שואל את עצמי ולא מצליח לענות. סוף הסיפור
אני לא יודע מה התייאש בי בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז', אבל בבוקרו של יום הלימודים הראשון בכיתה ז' התיישבתי לבד בשולחן פינתי בסוף הכיתה ולא קמתי ממנו עד היום. הפכתי להיות שתקן ומופנם ופניתי את כס מלכות הכיתה למלך חדש.
אורית היתה החברה הכי טובה שלי. היא היתה היחידה שידעה שהדס נתנה לי לגעת לה בציצי מתחת לחזייה. היא היתה היחידה שידעה שאני לא יודע איך להסביר לרונית מכפר-סבא שאני כבר לא רוצה להתכתב איתה, אחרי שבכיתה ו' פניתי אליה דרך "שלח לחמך על פני המים" במעריב לנוער.
היא היתה היחידה שידעה שיש לי שאלות שאני שואל את עצמי ולא מצליח לענות.
המשכנו יחד אל התיכון. אני , הנער הביישן שיושב תמיד לבד בפינת הכיתה, ואורית היפה ומלאת החיים, בעלת החיוך המקסים והצחוק המתגלגל, שכמו בא כדי לכסות על רחש הקולות הרעים שבראשה. היינו שחור ולבן החולקים עולם פרטי של שלל צבעי הקשת. בבקרים הייתי מחכה לה מתחת לבניין שלה והיינו הולכים יחד לתיכון.
לפעמים היה נדמה לי, שכולם רוצים להיות חברים של אורית. לפעמים היה נדמה להם, שהם מצליחים. היא היתה מעשנת עם החבר'ה המגניבים של בית הספר והולכת איתם למסיבות של אלכוהול ודברים אחרים, שאני מעולם לא עשיתי עם אורית, ואחרים כן.
בוקר אחד נפגשתי עם אורית מתחת לבניין שלה כדי שנצעד יחד לתיכון. היא הביאה איתה חבורה קטנה ואדומה שעיטרה את לחיה השמאלית.
"אמא?" שאלתי, ואורית נעצה את מבטה ברצפה והשיבה "לא".
"אז מה קרה?" הקשיתי, וכשאורית אזרה אומץ, היא סיפרה לי שהיתה בלילה הקודם מסיבה של החבר'ה הגדולים מי"ב ושעידו החתיך לקח אותה לאחד החדרים ושהיא ניסתה להסביר לו שהיא רוצה להיות עם החבר'ה בסלון, לעשן, לשתות ולצחוק, אבל לו זה לא היה אכפת.
היא לא העזה להביט בעיניי, ואני לא העזתי להביט לתוכי
עמדנו שם ברחוב ושתקנו. אורית לא העזה להביט בעיניי, ואני לא העזתי להביט לתוכי.
"בוא נלך, אנחנו נאחר" אמרה לבסוף והגניבה מבט מבוייש לעברי. הלכנו.
החזקתי מעמד יומיים ואז התקשרתי לרונן, ההוא שנישק את אורית עם השיניים מאחורי הברוש בכיתה ד', ולעוד שני חברים מהשכונה. בלילה הראשון חיכינו, אבל הוא לא הגיע. בלילה השני, כשעידו החתיך חזר הביתה מבילוי, פוצצנו לו את הצורה במכות וברחנו. לאורית לא סיפרנו כלום.
אחר כך התגייסתי לצנחנים ואורית הלכה להיות פקידה באיזה בסיס נידח בדרום, שם לימד אותה מישהו שיש כל מיני דברים שאפשר לעשן אותם. לא כל כך יצא לנו להתראות, אז כתבנו מכתבים. אורית היתה מנסה לשכנע אותי שהיא מחייכת מהדפים, ואני ידעתי שהיא משקרת והייתי מספר לה על שאלות חדשות שאני שואל את עצמי ולא מצליח לענות.
אני חושב שראיתי אותה אולי עשר פעמים לפני שרונן נהרג בתאונת דרכים באחת החופשות שלו מהסיירת. חבר שלו איבד שליטה על הרכב, ורונן הועף דרך החלון וראשו האצילי נחבט בכביש. חיפשתי אותה בקהל הרב שהגיע אל בית הקברות הצבאי בעיר ולא מצאתי.
לרונן היה קטע עם סכיני הישרדות
כשהכל נגמר, התיישבתי על מדרגה ונזכרתי שכשהיינו ילדים, רונן היה מסביר לי כמה חשוב לשים קרסים וחוט דייג ארוך בתוך הנדן החלול של סכין ההישרדות לכל צרה שלא תבוא, כי לרונן היה קטע עם סכיני הישרדות. "אבל מה עושים כשהרכב מתחיל להסתחרר, רונן? מה עושים אז?" הרהרתי לעצמי, כשעל כתפי הונחה פתאום היד שמעולם לא העזתי לבקש שתיגע בי. היו הרבה דברים שהיא היתה יכולה לומר באותו רגע, אבל היתה לה התבונה לא לומר כלום.
"אתה לא לובש את המדים שלך", אמרה אורית אחרי ששתקנו מספיק.
"על הזין שלי המדים", השבתי ותלשתי עלה חף מפשע מהשיח הקרוב.
"אתה יודע, הוא הראשון שנישק אותי עם השיניים". היא חייכה חיוך עצוב.
"כן, אני יודע אורית. אני יודע", מלמלתי ואז בכינו יחד.
יום אחד מצאתי את עצמי יושב באולם הרצאות גדול באוניברסיטה. אני מוכן להישבע שאין לי מושג איך הגעתי לשם. אורית עברה לגור בעיר ההיא שמקבלת את כולם, למרות שלפעמים נדמה שהיא לא מקבלת איש.
הייתי נוסע אליה לפעמים לבקר אותה בדירה המבולגנת שלה ושל השותפה שלה, שאף פעם לא היתה בבית כשהגעתי. אורית היתה מתאמצת לשכנע אותי שהיא מאושרת, ואני הייתי מתאמץ להראות לה שאני משוכנע. "אז מה? רפואה אה? תמיד ידעתי שתגיע רחוק", אמרה לי פעם, ואני לא גיליתי לה שאם יש מקום שאני לא רוצה להיות בו, זה "רחוק".
"מה עם בחורות, אוהד?"
"מה איתן באמת?"
"אולי אכיר לך את השותפה שלי? אתה יודע, היא ג'ינג'ית" קרצה לי.
"היא ג'ינג'ית גם למעלה?" שאלתי, משלה את עצמי שאני שנון ושובב במיוחד.
"חכמולוג" היא צחקה. "לא ידעתי שנשאר בך משהו מהילד השובב שלמד איתי ביסודי".
הילד השובב ההוא? גם אני לא ידעתי. חשבתי שהרגתי אותו כבר מזמן.
ואז, יום אחד היא הודיעה שהיא נוסעת לארצות הברית, ככה פתאום. איזה חבר אמר שהוא יסדר לה שם עבודה, ואורית התקשרה לבשר לי שהיא נוסעת לארצות הברית, מולדת הסקייטבורד עם גלגלי הלחץ. הסעתי אותה לשדה התעופה. לא יכולתי לדבר, אז לא סתמתי את הפה כל הדרך.
עמדתי באולם הגדול וצפיתי בה עוברת את הבדיקות הבטחוניות ומספרת שהיא ארזה לבד. לא היה לה מושג שהיא משקרת כשאמרה שלא קיבלה דבר מאיש לקחת איתה לשם. היא לא ידעה שהיא לוקחת איתה חלק כל כך יקר ותמים ממני.
כשנעמדה ליד הסלקטור, למרגלות גרם המדרגות שעזר לה לברוח מכאן, הסתובבה פתאום והביטה בי בעיניים חסרות אונים. כל כך רציתי שאיזה אוטו-פיצה יפרוץ אל הטרמינל וישכנע אותה להשאר, אבל זה לא קרה.
כמה חודשים אחר כך, ישבתי בבית עם שני חברים מהלימודים וניסינו יחד לפצח תרגיל לא ברור שהיינו צריכים להגיש. הטלפון צלצל וניגשתי אל חדר השינה לענות.
הם כנראה שמעו את מכת האגרוף האיומה שהנחתתי על דלת הארון, כי לאחר מספר שניות ראיתי אותם עומדים נבוכים בפתח חדר השינה, מביטים בי קופץ את אגרופיי ונושך את שפתיי בניסיון נואש להילחם ביבבה שחנקתי, עד שנשברתי.
איזה אידיוט אחד ביוסטון, טקסס, החליט שזה יום יפה להרוג מישהו ועלה על אורית עם הטנדר המחורבן שלו.
מעולם לא אמרתי לה, אבל קשה לי להאמין שהיא לא ידעה. אני בטוח שהיא ידעה, שלמרות שנדמה היה לה שאף אחד לא אהב אותה באמת, היה מישהו שאהב אותה מאוד עוד מאותו בוקר בכיתה ב' מאחורי הברזיה. אולי בגלל זה עשתה עצמה כאילו היא לא יודעת – לא רצתה לקלקל את זה. אני לא יודע.
אבל אני חושב עליה הרבה, ככה עם הקוקיות כמו שני פעמונים ותיק אדום גדול, או עומדת שמוטת כתפיים עם ברכיים ילדותיות שכמעט נוגעות זו בזו ואוכלת פיצה, ומאוד כואב לי שלא הספקתי לקנות לה אוטו-פיצה גדול, שינגן לה מנגינת פעמונים בזמן שאני קורא לה ברמקול: "היי אורית, פיצה בא-לי, פיצה בא-לי ממתינה לכולם".
סוף
לפנייה לכתב/ת 
