פחות מאחזים, יותר אקדמיה

הציונות הדתית פועלת – יותר, אולי, מכל קבוצה אחרת – מתוך תחושת שליחות. רבים מחברי הקבוצה הזאת מונעים משכנוע עמוק שיש להם מה לתרום למדינת ישראל. ואכן, הדתיים הלאומיים, שהיוו חלק שולי מכלל האוכלוסייה בשנות הקמת המדינה, מצויים כיום בכל שדרות החברה וההנהגה בישראל: מהצבא ועד האקדמיה, מהתקשורת ועד הפוליטיקה.

אולם, אם ננסה לבחון את השפעתה הרעיונית של הקבוצה הזאת על המדינה, נדמה שנאלץ להתאמץ במיוחד. למרות שמבחר בניה משרתים בצבא, לא הובילה הקבוצה הזאת שום שינוי במערך המחשבה המשתבלל שאפיין את צה"ל, לפחות עד לקיץ הקודם; למרות הגידול שחל במספרם של חובשי הכיפות הסרוגות/ חובשות הכובעים באמצעי התקשורת, נראה שאין להם שום השפעה על השיח השולט בהם; למרות ריבוי המשפטנים הדתיים, נקל לראות שמערכת המשפט הישראלית לא רק שלא התקדמה בשנים האחרונות לכיוון תפיסות יותר יהודיות ולאומיות, אלא שהיא הולכת ומתרחקת מהן.

שני מאמרים שהופיעו לאחרונה עוסקים בדיוק בנקודה הזאת. עמית הלוי הגיב השבת מעל דפי מקור ראשון לחוברת שכתב הרב אלי סדן מעלי. מטרת דבריו של הרב סדן הייתה לדרבן את בני הציונות הדתית – במיוחד לאור רוחות הניתוק וההיבדלות המנשבות כיום בקרבה – להשתלב יותר במערכות המדינה הקיימות.

כנגדו מעלה הלוי את הטענה שלא די בהשתלבות במערכות המדינה, יש להציע אלטרנטיבות. במאמר שפורסם בגיליון נקודה האחרון, מנתח דרור אידר בהרחבה את אותה בעיה, מנקודת מוצא שונה, ומציע הסבר – מבריק לטעמי – לתופעה הידועה של מנהיגים לאומיים, שעם עלייתם לכס השלטון הופכים את עורם ומנהיגים מדיניות יותר שמאלית מהשמאל. לטענתו, הדבר נובע מהעובדה שאת המדינה לא מוביל הרוב הדומם שבחר במנהיג הלאומי, אלא האליטה התקשורתית-אקדמית-משפטית. לפיכך, הוא מסיק ששינוי אמיתי יוכל לחול רק אם תיבנה אלטרנטיבה ראויה לאותן קבוצות הנהגה.

אם לסכם את טענותיהם במילים שלי, נראה שהקבוצה הציונית-דתית, בניגוד להנחות היסוד שלה, ממשיכה לאחוז במנהגי אבותיה בגלות, שנאלצו לבחור באחת משתי אפשרויות כאשר ניגשו להתמודד עם העמדה השלטת: התבדלות או התבוללות. כמו אבותינו, גם אנחנו רשמנו הצלחות לא-מעטות באפיק הנבדל: כמעט כל מפעל ההתנחלות המפואר שלנו בנוי עליה; כל מערכת החינוך הדתית החצי-פרטית מעידה על הצלחתה. הבעיות בהליכה בדרך זו מתעוררות כאשר הנהגת המדינה מבקשת לפגוע בבבת עינינו. אז נפרצים הסכרים ואנו מגלגלים עינינו לשמים ותוהים – איפה טעינו? איך גנבו לנו את המדינה?

גישת ההיטמעות מאפיינת גם היא חלקים גדולים מהציבור הדתי-לאומי: ברומא התנהג כרומאי, בכנסת התנהג כפוליטיקאי, בפרקליטות התנהג כמו אהרון ברק, ובצבא התנהג כפי שמצפים ממך מפקדיך. כמו זליג של וודי אלן, התמחינו בהזדהות עם המערכות שבתוכן השתלבנו עד כי לא נודע כי באנו אל קרביהן.

שינוי כיוון

הדרך שמציעים שני הכותבים הנ"ל אינה מתמצה בביקורת, אלא בקריאת כיוון לשינוי, בהצעת אלטרנטיבה לעמדות השולטות בשיח הציבורי הישראלי. אלטרנטיבה, יש לשים לב, מכילה רכיבים משתי הגישות האחרות – ההיבדלות וההיטמעות. כמו הגישה המתבדלת, היא מונעת מכוחה של אי-שביעות רצון מהמצב הקיים. כמו הגישה הדוגלת בהיטמעות, היא מבקשת לדבר בשפה המקובלת בחברה הרחבה, מפני שלא ניתן להשפיע על שיח קיים מבלי להתנסח במושגיו.

והאלטרנטיבה הזאת נצרכת היום כחמצן לנשימה. כמעט בכל מקום ניכר הצורך בשיח המחובר למקורות היהדות ויודע עם זאת לדבר בשפה רלוונטית.

קחו, לדוגמא, את מאבקם המתמשך של המורים. בעוד השביתה הנוכחית מתנהלת ללא כיוון ברור, עומדת מערכת החינוך הדתית מנגד, רגל פה רגל שם. האם יתכן שלמי שאמונים על מורשת ישראל, מי שהנהיגה, מאות שנים לפני כל מסורת אחרת, מערכת של חינוך חינם לכול (אי שם בתחילת הספירה, ע"ע יהושע בן גמלא), לא יהיה מה להגיד בנושא? הייתכן שחוץ מויכוחים עקרים על 'ביטול תורה – כן או לא?', לא נמצא במקורותינו שום חומר רלוונטי לדיון על מעמדו של המורה וגודל הכיתות שראוי ללמד?

האלטרנטיבות, יש לציין, הולכות ונבנות: כמה כלי תקשורת מנסים כיום להציע אלטרנטיבה רעיונית ותרבותית לתרבות התקשורת השלטת; כמה מכוני מחקר עוסקים כיום בניסוחן של עמדות פוליטיות ואסטרטגיות המבוססות על מקורות היהדות; ישנם מוסדות המקדישים מחשבה רבה לפיתוחה של מחשבה חברתית יהודית, ואף ישנו עיסוק בפסיכולוגיה יהודית. וזו, לדעתי הקריאה האמיתית לציבור הדתי-לאומי: אתרו את המקומות האלו והתחברו אליהם; לכו ללמוד במכון שמציע אלטרנטיבה מבוססת לעמדות פוליטיות פוסט-ציוניות; חפשו את מי שמציע גישה חברתית המבוססת על קריאת מקורות; מצאו את המקומות האלו, חיברו אליהם, קראו את כתבי העת שהם מוציאים, הוסיפו את כוחכם לכוחם. השקיעו פחות במאחזים ויותר באקדמיה. לכו פחות להפגנות והתאמצו יותר בחינוך.

והערה לסיום: רוב האלטרנטיבות שנזכרו כאן נמצאות בשלב ניסיוני. כל המבקש לייצר מחשבה מדינית יהודית לאחר מאות שנים שלא עסקו בה, מפלס דרכו בנתיבים זרועי מהמורות. וכך, ללא ספק, ישנם גם כישלונות וטעויות. וכאן קריאה נוספת לציבור: אנא, גלו יותר סבלנות. אל תבטלו מינוי לעיתון הלאומי שלכם ברגע שהשמיע דעה שאינה לגמרי מתאימה להשקפת עולמכם. במקום זאת – הגיבו, התווכחו, צעקו, ארגנו כנסים ועצרות, הקימו עיתון מתחרה. רק פעילות כזאת תקדם את פיתוחה של אלטרנטיבה ראויה. אנחנו רק בשלב הזריעה והשתילה של הרעיונות האלו, אל תגדעו אותם בעודם באיבם.

ד"ר עידו חברוני הוא חוקר ספרות חז"ל