גם חרדים זוכרים את השואה

מחר (יום ד'), צום עשרה בטבת, חל "יום הקדיש הכללי" שאותו מציינת הרבנות לזכר קורבנות השואה שמועד פטירתם לא נודע. אין דבר, לא נורא אם לא שמעתם על כך, אתם בחברה טובה. הממלכתיות לא תציין את התאריך הזה בשום התכנסות, גם ב"יד ושם" הודיעו שיסתפקו ב"פעילויות לימודיות". אולי הרב לאו יתבקש לנאום באיזה בית כנסת, זהו.

עשרה בטבת נבחר לשמש תחליף ל"יום השואה" שבסוף חודש ניסן (אמצע אפריל בשבילכם), נוכח העובדה שעל פי ההלכה היהודית ישנה בעיה לציין בו סממני אבלות. כרגיל, באותו תאריך לאומי באביב, יפשטו הצלמים על הרחוב החרדי במטרה לצוד כמה "מקומיים" שהולכים בזמן הצפירה. בריטואל קבוע מראש החרדים מצידם יתעצבנו. התמונות שיפורסמו בעיתונים יכעיסו את הצופים נוכח הזלזול הבוטה בזיכרון השואה. בסופו של דבר, ל"שונאי החרדים" היה עוד קצת "זמן מסך" לשפוך את שלהם לאוזניים קשובות - וכולם יצאו מסופקים. הפושעים הוקעו על עמוד הקלון.

אף אחד הרי לא טרח לשאול את עצמו למה היו חרדים שלא עמדו (מה זאת אומרת צפירה זה מנהג גויים)? האם לאותו הלך "דווקאי" נמרץ היה קרוב משפחה שנספה בשואה? ובכלל, איך מציינים החרדים את השואה, והאם זיכרון השואה הלאומי וזיכרון השואה החרדי הם זהים? האם הטקסים והמסעות הן הדרך היחידה לציין את השואה? לחסרי הסבלנות שביניכם ניתן רמז מטרים - התשובה היא בהחלט לא.

מה פתאום תוצרת גרמניה?!

מטופש לחשוב שהציבור החרדי גדל מנותק מהשואה. גם שם שמעו הנכדים את הסבתא גוערת בהם שלא ישאירו בצלחת כי אולי מחר לא יהיה. גם הם נתקלו בסבא צועק על המוכר בחנות מוצרי חשמל על כך שבחלון ניצבת מכונת כביסה מתוצרת גרמניה. אבל הלקחים שהם הפיקו מהגהינום האירופי שונים בתכלית מאילו שהפיק הקונסנזוס, ועל כך הממסד לא סולח ובאופן מכוון "שוכח".

דוגמה לאותו זיכרון חרדי, אחד מיני רבים, מתחבא מאחורי רחוב חזון איש הבני ברקי: גן 93. שם קוד לאירוע איום ונורא בו הרגו את עצמן 93 תלמידות מבית יעקוב בקראקוב, פולין, כשגילו שהן אמורות לשמש נערות שעשועים לחיילים הגרמנים. הקטנים שמשחקים שם על המתקנים אמנם לא מכירים את הסיפור, אבל המבוגרים יודעים וזוכרים. משום מה אף פעם לא ראו שם צלם, שמתעד את המקום והסיפור. נראה ש"הכחשת שואה" של הציבור הזה מצטלמת יותר טוב מהאמת על זיכרון אחר.

אצלנו, בספר ההיסטוריה שנלמד בבית הספר השואה הוויזואלית הופיעה בתמונה המפורסמת של חרדי עטוף טלית עם תפילין מושחתות, מוקף גרמנים צוחקים ולועגים. זה סמל השואה כפי שהחרדים רואים אותה, ולא בכדי. אצלנו, היהודים הגלותיים, למות כי אנחנו יהודים זה דבר גדול. לא "כצאן לטבח"' אלא על קידוש ה', כגבורה יהודית.

השואה - בהקשר רוחני

הציבור החרדי לא רואה את השואה כאירוע בודד, אלא כתליון על שרשרת הדם. "אירוע סיום העונה הזוועתי" של מאות שנים אדומות: עלילות, רציחות, פרעות וטבח המוני. ההקשר הזה לא "יושב טוב" על מי שמבקש לנתק את השואה ממסורת "תמותו או התנצרו". ההקשר הרוחני מקלקל את השורה של האתוס הלאומי-חילוני, ואין לו מקום בזיכרון השואה כפי שהמדינה רוצה לשמר אותו.

בעיניים חרדיות, האסון הגדול בשואה, מלבד רצח העם, הוא השמדת עולם הישיבות ששיגשג באירופה של ראשית המאה ה-19. רוצים לדעת איך מנציחים החרדים את השואה? הסתכלו על ישיבות, על המשאבים שמושקעים שם - הם הזיכרון החרדי.

אין לאף אחד מונופול על השואה וגם לא על דרך בה ראוי לזכור אותה. יש מי שחושב שלעמוד בצפירה, להניח זרים ולנסוע לאוושויץ זו הדרך, וזו זכותו. ויש מי שבוחר במשניות, נר נשמה, קדיש ותרומה כספית לחיזוק הישיבות - למען לא יהרסו בשנית. אפשר להתעלם מאיך זוכר הצד השני, אבל אי אפשר להתכחש לכך שזוכרים - גם הם היו שם. תנו להם לזכור בדרך שלהם.