אז מה אם הרמב"ם אמר?
"לו הרמב"ם היה חי כיום, ודאי היה מתנגד להצעתו של הרב הראשי לערוך ספרי יוחסין ליהודי העולם. במחשבה שנייה, מי בכלל היה שומע היום לרמב"ם?". רבקה לוביץ' מונה לפחות שתי סיבות לדחות את ההצעה של הרב מצגר
בשבוע שעבר הציע הרב הראשי יונה מצגר לערוך ספרי יוחסין עולמיים של אלו שהתחתנו כדת משה וישראל, ובכך למנוע נישואים של פסולי חיתון. ייתכן שמדובר בהצעה מפתה, שיכולה "לעשות סדר" בעולם היהודי ולקבוע אחת ולתמיד מי בפנים ומי בחוץ, אבל יש להתנגד לה בכל תוקף שכן היא מוטעית מיסודה.
ראשית, טעות היא לרכז את הכוח לקבוע מיהו יהודי בידיים של גוף אחד, כלשהו. לא רק שהרבנות הראשית אינה רשאית לקבוע מיהו יהודי, מיהו גר, מי רשאי לגייר ומי רשאי לערוך חופה וקידושין, אלא שאף רב - גדול ככל שיהיה - אינו רשאי לקבוע קביעה נחרצת כזאת לגבי כל יהודי העולם. לא זו דרכה של היהדות כדת חיה ונושמת.
הקביעה לגבי יהדותו של היחיד צריכה להיעשות על ידי הרבנים הקהילתיים בכל אזור ואזור. ניסיון להאחדת הנושאים הרגישים הללו על ידי ריכוזם תחת סמכות מרכזית אחת תוביל לפילוג ולסכסוך, ולא לאחדות. סירוס הרבנים הקהילתיים של ארצות הגולה מסמכויותיהם עשוי לעלות ביוקר רב. במשך אלפי שנים התקיים העם היהודי תוך הכרה בכוחם של ראשי הקהילה המקומיים. כאשר רבנויות מקומיות חרגו מן הכללים ההלכתיים המקובלים, ידעו רבנים בשאר העולם להעמידם אותם על טעותם, על מנת שיישרו קו.
שנית, טעות היא להקים מאגר ממוחשב הקובע מיהו יהודי בעל דם כחול. ולמה בעצם לא להנפיק תעודה עם תמונה שתאשר שהאדם הנושא אותה הינו יהודי כשר ולא מתחזה? הרי בעצם, איך ניתן לדעת שהאיש שספרנו אותו למניין בתפילת שחרית, או שעלה לתורה בשבת הוא באמת יהודי? כמה נוח יהיה אם כל יהודי יוכל לשלוף את "תעודת היהודי" שלו בשעה שנקרא לקיים מצווה בפני הציבור? ואם כבר מנפיקים תעודות – למה לא לציין שהאדם התגייר? חישבו כמה צרות אפשר למנוע אם סוכנות השידוכים תוכל לבקש לפקסס צילום של "תעודת היהודי" לפני שהיא מציעה לבחורה לצאת עם כהן.
החוכמה של האדם הדתי בעידן המודרני היא לדעת מתי ואיך להשתמש בכלים הטכנולוגיים המתקדמים העומדים לרשותו, ומתי לא להשתמש בהם. אוי לנו אם מאגר ממוחשב יחליף את הידע שהקהילה והציבור יודעים על האדם. לו היתה היהדות דת של בעלי דם כחול היינו מבקשים ליצור מאגר ריכוזי של שמות כדי שלא נבוא לעולם לכלל טעות, ולא "נלכלך" את הדם הכחול בדם אחר. אבל היהדות היא לא כזאת. ההלכה, הקובעת את זהותו הדתית של האדם, מתחשבת לא רק בקביעות אבסולוטיות, אלא גם ב"חזקה" שיש לאדם, ובדרך שבה הוא מוכר בתוך הקהילה והצבור. ולפעמים ה"ידע" של הצבור הוא חזק מן ה"אמת האבסולוטית" וגובר עליה.
מי מקשיב לרמב"ם?
נשמע מוזר? נשמע לא מדויק, או לא הלכתי? מי לנו גדול מהרמב"ם, שדבריו המאלפים הם ההפך הגמור של כל רעיון גזעני? המשיח, כותב הרמב"ם, עתיד לגלות על פי רוח הקודש מהו ייחוסו של כל אחד מישראל. אולם, הגם שהמשיח יגלה מהו הייחוס השבטי של כל אחד, הוא לא יגלה לנו מי הוא יהודי "ממש", ומי התערב בטעות בעם ישראל: "ואינו מייחס
ישראל, אלא לשבטיהם. שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה".
החזקה שהאדם הוא יהודי, וה"ידע" של הצבור על האדם הם חזקים מכל דבר אחר. על כן גם אם הציבור טועה והאדם נחשב כיהודי, או שממזרותו של האדם כבר נשתכחה, אפילו רוח הקודש לא תפריד אותו מעם ישראל שהרי "משפחה שנטמעה נטמעה". דבריו של הרמב"ם הם ההפך הגמור של רעיון הקמת מאגר ממוחשב, ולו היה חי היום בוודאי היה מתנגד לכך. אבל, במחשבה שנייה, מי בכלל היה שומע היום לרמב"ם?
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים",
טל':