האם משה מפחד מנשים חזקות?

בית מדרש של טוקבקים

האמת היא שאני נהנית מהעסקה ההולכת ונרקמת בינינו, קוראים יקרים. אתם יודעים, לפעמים זה קורה בעסקים - 'יוצאים לחפש אתונות ומוצאים מלוכה' - האתגר המספרי הופך לאתגר של תוכן. אני קוראת את התגובות בעניין ומוצאת שהצד הפרשני תופס את מקומו. אנחנו מנהלים מעין "בית מדרש של טוקבקים'' שבמוקדו השאלות החשובות של התורה: מהי פרשנות לגיטימית, והאם יש פרשנות שאינה כזו? האם ומדוע להתעסק בגוף ובמיניות? האם יש קריאות נשיות וגבריות של התורה?

איש חכם המכנה עצמו"'דודי פ"ת" מוביל מגמה למדנית זו, לצד חברות וחברים נוספים. האם אנחנו מקימים לעצמינו סוג חדש של בית מדרש? האם נשכיל לוותר (מעט) על הנאצות, ולהתבשם במחלוקות ובחידושי תורה? הלוואי ובע"ה. ולכולכם – תודה על התורה ועל הובלת הקו הלמדני.

נכון לרגע זה אני מבינה שהחלטנו שהעיסוק במיניות במקרא ובספרות חז"ל נמשך...

ותודה לנשים בחיי

עוד טרם היווצרו בבטן, זוכה משה לתשועה מידי אשה. במדרש מסופר שמרים, הילדה והאחות הגדולה של משה, התערבה ב"שיחות המבוגרים" והשיבה את אבא לחיקה של אמא (סוטה יב ע"א): "'וילך איש מבית לוי' - שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיוון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהן".

אביו של משה מסכן את קיומו, ואחותו מצילה אותו. גם בהמשך, בגיל שלשה חודשים, חייו של משה מאוימים על ידי הגבר הגדול – פרעה, וניצלים על ידי נשים: אמו, אחותו ובת פרעה. אני שואלת את עצמי כיצד נבנה ומתעצב עולמו של גבר צעיר מתוך ידיעה שחייו ניצלו פעם אחר פעם על ידי נשים חזקות, ואילו המודלים הגבריים, שתי דמויות האב בחייו, ביקשו לאבדו מן העולם.

מי מושיע את מי?

כזכור, משה בורח ממצרים לאחר שפרשת הריגת המצרי נודעת לפרעה. משה הוא פליט הנס על נפשו, ועל כן אני מוצאת לא מעט אירוניה בתיאור המפגש של משה עם בנות יתרו (ב, טו-יט):

ציפורה וחרדת הסירוס

בחזרתו של משה למצרים מתרחש סיפור תמוה, עטוף סוד וניחותות מיתולוגיה, על סכנת מוות המגיעה בדיוק בשעה שהמושיע יוצא אל משימת חייו:

שמות פרק ד יט-כו:

... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ: ... וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:

"בני בכורי", "אנכי הורג את בנך בכורך", "ויבקש המיתו" – על מי מוסבים פסוקים אלה? מעל מי מרחפת סכנת החיים? גם דרך ההצלה פלאית ומעורפלת - מדוע ציפורה כורתת את ערלת הבן? כיצד הבינה שזה המעשה שיש לעשות? מדוע משה לא עשה דבר? היכן הוא היה בזמן ההתרחשות? האם הוא היה יכול לתפקד או שמלתעות המוות כבר אחזו בו ושוב הוא מצא את עצמו עם אשה בתפקיד המושיעה? ומה משמעות התיאור "ותגע לרגליו"? מהן אותן "רגליים" ולמי הן שייכות?

מדרשים רבים נכתבו על סיפור מסתורי זה. הנה קטעים מאחד המדרשים (שמות רבה, מהודרת שנאן, ה, ח):

"את מוצא מלאך של רחמים היה ואף על פי כן: ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר - וכי מנין ידעה צפורה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא בא המלאך ובלע למשה מראש ועד המילה. כיוון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה, מיד הכירה שעל עסקי מילה הוא ניזוק, וידעה כמה גדול כח המילה שלא היה יכול לבלוע אותו יותר"

מלאך של רחמים פוגש את משה במלון. המלאך (במקור אחר הוא מתואר כנחש) בולע את משה עד איבר המין. כיוון שתהליך הבליעה של משה נעצר באיבר המין מבינה ציפורה שעליה לכרות את ערלת בנה.

הסיפור המקראי, ובוודאי המדרש, רווי מיניות. לאחר שציפורה כורתת את הערלה היא נוגעת ברגליים של מישהו. רגליים הם גם "שפה נקייה" לאיבר המין ("שים ידך תחת ירכי", "מי רגליים" ועוד). בליעת משה עד לאיבר המין, מילת איבר המין של הבן והנגיעה באיבר המין (של המלאך? של משה? של הילד? הפרשנים מתלבטים) - האם הם מלמדים אותנו כי במיניות הגברית נמצאת חרדת המוות, ובחיבור האלים והמפויס שלה עם האשה נמצאים החיים?

ציפורה מצילה את משה. בהמשך הדברים נראה שאולי משה תופס את ההצלה המינית-נשית-אלימה כחוויה מרחיקה ומסרסת.

לאן נעלמה ציפורה?

ציפורה הצילה את חיי משה ומכאן ואילך לא נראה אותם יותר יחד. מהמקור הבא נלמד שמשה גירש את ציפורה.

שמות יח, ב-ז:

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ...(ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה:

יתרו מביא את בתו המשולחת חזרה אל משה, ומשה מוסיף להתעלם. הוא נושק ליתרו ושואל לשלומו. וציפורה? משולחת מן הבית והלב.

האם העובדה שציפורה הצילה את הגבריות המאוימת של משה לא מאפשרת לו להתבונן לה בעיניים ולהודות על שגמלתהו כל טוב? האם לכך מצטרפים סיפורי ההצלה הנשיים הקודמים? האם משה מפחד שהנשים כל כך מצילות אותו עד שהוא חווה את חרדת ההיעלמות, איבוד הכוח ואיבוד יכולתו כמושיע נוכח כוחן הגואל?

הפרשה מעוררת גם תקוות וחרדות פרטיים. הייתי רוצה לראות את ציפורה גואלת את המשפחה מבלי שתאחז צור בידה; הייתי רוצה לראות את עמרם מוצא פתרונות אמיצים וגמישים למציאות קשה; בעיקר הייתי כמהה למצוא אהבה ותקשורת בין משה וציפורה, שיציעו מודל לזוגיות בה שני הצדדים חזקים, חכמים ומובילים, ועם זאת – חומלים ולא מבוהלים.

שבת שלום.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל", ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים.