קודם כל יהודי

בקונגרס הארצי הציוני לנוער שהתקיים בשבוע שעבר, פורסם נתון בעל משמעות רבה. 73 אחוז מבני הנוער מגדירים עצמם קודם כל כיהודים, ורק לאחר מכן כישראלים. הגדרה מחדש זו של הזהות העצמית, והשינוי בסדר העדיפויות הפנימי מאפיינת תופעה של חזרה לערכי היהדות וניסיון לחיבור מחודש עם מורשת ישראל. בתקופה בה אפילו ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, מגדיר עצמו "קודם כל כיהודי , לפני היותי ישראלי", קשה להתעלם ממשב הרוח היהודי שמתפרץ אל התרבות הישראלית הפופולרית.

סיבות רבות ניצבות בבסיס הממצאים. גלישת הסכסוך המדיני מהמישור הפוליטי לחיכוך הדתי, מביאה רבים להסתגרות ולהתבדלות. גם עליית המימד הרוחני בשיח התרבותי העולמי - לא פוסחת עלינו. אך מעל לכל נראה, כי התעוררות זו באה כתגובה לדור ההורים. הדור השני, אם תרצו, שנס, מחק ובחל בכל מה שריח של דתיות נשבה ממנו. והתכחש לכל מה שדבק בו ניחוח יהודי גלותי וחשוך. מטוטלת הזהות של הדור השלישי שבה למקומות ולכנים שנזנחו זה מכבר. דור הסבים, אשר קידש את הישראליות ואת אתוס הצבר העברי, לוחם החירות הציוני, עוף החול שעלה מלהבות אירופה הבוערת, בחר להותיר מאחוריו גם את ארון הספרים היהודי.

בכתב העת "פתחים" שעיסוקו זהות יהודית וחתירה נגד אתוס שלילת הגולה, כתב אבישי גרוסמן (תשכ"ט): "החינוך שנתנו לנו אבותינו ומורינו, שמרדו בגלות היהודית וכל הקשור בה, הקים מעין קיר זכוכית אטום ובלתי עביר המונע מאתנו מגע עם התרבות היהודית… לפי דעתי, צריך כל אחד מאתנו שהגיע לתחושת החיפוש ולעשות מאמץ מודע, מאמץ נפשי גדול, לחדור ולעבור את קיר הזכוכית הזה. יכול להיות שהפתרון בשבילנו נמצא דווקא מעבר לקיר הזה".

נוער ימינו, לעומת זאת, מצוי בחיפוש אחר מזון רוחני ותרבותי מסוג חדש ומתחדש. רבים מחפשים בהודו ומוצאים בירושלים. תרים בדרום אמריקה, משוטטים בפסטיבלי רוחניות ונרשמים ללימודי יהדות לא ממוסדים. הצעירים אינם מתביישים בתהליך החיפוש, ואינם מדחיקים את החוסר ואת המועקה. החיפוש והסקרנות אחר תחושת שייכות לאומית והזדהות קולקטיבית מניבים בדרכם קשר חדש למורשת ישראל, לתרבות היהודית ולמרכיביה.

הישראליות, מדורת השבט שדעכה, מצטמצמת ונדחקת לפינות לא מוכרות לה. תחושת הנאמנות למדינה, הלאומיות, האמון בצבא, בציונות ובסמליה נחלשים ומשתנים ללא הכר. מחקר שנערך בקרב תלמידי תיכון עולי חבר העמים מצביע על תמונת מצב עגומה עוד יותר. 82% מהנשאלים ציינו שאין מה ללמוד בתחום התרבות הישראלית וכ-90% אמרו שלא צריך ללמוד מההתנהגות המקובלת בישראל.

החזרה לעיסוק בשורשים וההכרות המחודשת איתם ללא מתווכים וללא מבוכה ממלאת חלקים מהחסך התרבותי. ללא מורא ובטבעיות מוזמנת היהדות הוותיקה והמסורתית להיכנס כחלופה שווה ומוערכת.

והכתובות רבות. הן מופיעות על קירות רבים ומפתיעים. הפלייליסט של גלגל"צ, מעוז המיינסטרים הישראלי, משלב לאחרונה שירים בעלי תכנים יהודיים ופיוטים ומוזיקה חסידית כמו: שולי רנד, יונתן רזאל, אביתר בנאי, אתי אנקרי, יהלי תורן, ישי לפידות ואחרים. הוצאות הספרים מחזירות טקסטים נשכחים, ומחפשות כותבים מעולמות יהודיים חבויים. ויעקב אגמון מהבימה מאיץ בדתיים לעשות מהפך בתיאטרון. מסתמן, שנוצר כאן בסיס מחודש לתרבות יהודית לגיטימית ומגוונת המציעה אלטרנטיבה רוחנית ואטרקטיבית מסוג חדש. שבכוחה להקרין על כתובות נוספות.

כל אלה הם עדות להחלשות של כל מה שהיה ידוע, ראוי ומקובל. וכדרכה של חולשה יש בה גם אתגר גדול והזדמנות נדירה. מהי יהדות ומהי ישראליות שתצאנה לדרך יחדיו? תאומות שהופרדו בלידתן או שותפות המשלימות זו את זו? האם תהיה זו יהדות שמרנית, קפואה ומאוימת. או נוסח מלהיב של תרבות עתיקה, של עולמם של סבתא וסבא שחוזר הביתה, כאילו לא עזב.

ישראל נמצאת שוב בפני צומת. חיים של פירוד, מתח ומריבה או שילוב, יצירה מאתגרת ודיאלוג. לחוד או ביחד. וההחלטה? כמו תמיד. היא רק שלנו.