נשיות ומיניות במחלקה האונקולוגית

תורה במחלקה האונקולוגית

את הטור הזה אני כותבת מחדר 7 במחלקה ההמטולוגית בבית החולים הדסה עין כרם. מו"ר האהובה, פרופ' חנה ספראי, מאושפזת כאן וכרגע אני לצידה. חנה מביעה צער על כך שאנחנו, אוהביה, נדרשים להיות לצד מיטתה וכתגובה מיידית וממש לא מודעת אנחנו מוצאות את עצמינו לומדות תורה יחד ובכך מתריסות נגד מערכת היחסים של חולה-מבקרת שכופה עלינו המחלה. אני מתעקשת להוסיף ולהיות תלמידה וחנה, בטובה, תמיד מוכנה להיות לי מורה-הורה. אני מודה לה ולאלוהים על כל פיסת תורה שאני יונקת ממנה בסיטואציה המטורפת בתוכה אנו מתפקדות כרגע.

מי מאתגר את מי? - ה'דיל' גר על הקצה

סיפרתי לחנה על ה'דיל' של בית המדרש שיצרנו לנו בטור הזה, סיפרתי לה ששוב אני חוששת להתרסק אל פרשה מאוד לא מינית. חנה מחייכת אלי: 'ארבעים ומשהו 'טוקבקים' הגיעו השבוע, בדיוק על הגבול שלך, נדמה לי שזו לא את שמאתגרת את הקוראים, נדמה לי שהם מהתלים בך. ניסית לעשות מניפולציה וייתכן שאת חוטפת חזרה. קצת מגיע לך...'. אנחנו מחייכות, אני תלמידה של חנה ושתינו אוהבות משחקי כוח וחוצפה מהסוג הזה...

אנחנו מדברות על גוף ומיניות. חנה מתארת את מצבה ברגע זה: 'יש פער אדיר בין מה שהגוף יכול לעשות לבין מה שהנפש והראש יכולים, בין היכולת ליצור בראש, ליכולת להניע את הגוף. אני מוכנה להמריא, אבל הגוף לא יכול'. ואני שבה להתאהב בה ובתרבות התלמודית שמבינה שאי אפשר להכיל לאורך זמן את הפער הזה, בתרבות שלנו שמכבדת את הגוף על כל מה שיש בו, בתרבות שעושה כבוד לחומר ולמיניות.

חברותא כלפי שמיא

היכן חיים הגוף והמיניות במחלקה ההמטולוגית? אני רוצה להשיב לעצמי – הם עושים חברותא כלפי שמיא, עושים חברותא עם אלוהים, הם מאותרגים ומאתגרים, מותרסים ומתריסים ולבסוף, יחד אתנו – הם לפעמים מזילים דמעה.

נשים זכאיות לגאולת מצרים?

חנה ואני קוראות בפרשת השבוע. בימים אלה עומד לצאת לאור ספרה: 'נשים בחוץ נשים בפנים', הדרת נשים במדרש (יחד עם אביטל קמבל-הוכשטיין, 'יהדות כאן ועכשיו', ידיעות ספרים) חנה מציעה לי מדרש לפרשת השבוע מתוך ספר זה. המדרש מתקשר אל הויכוח המרתק בין משה לפרעה בשאלה מי יהיה זכאי לצאת ממצרים (שמות פרק י ח-יא):

וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:

חנה מבקשת ממני לשים לב שהויכוח של משה ואהרון עם פרעה כורך בחבילה אחת נשים, טף, צאן ובקר ובחבילה השניה - גברים.

הרמז המקראי, המושם בפיו של פרעה, ולפיו נשים לא תשתתפנה בגאולת מצרים, נכנס בגלוי לשפה ולתודעה היהודית במדרש הבא (מכילתא דרשב"י, יב):

'אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים' (יב, כז) אין לי אלא בתי ישראל, בתי גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר: 'ואת בתינו הציל'.

אתם שומעים את הדרשן הזה?! המדרש מדהים בנועזותו, בהווה אמינא שלו, כאילו, מה?! מה מעלה בדעתו הדרשן? מדוע הוא חושב שיש צורך להסביר שאלוהים פסח גם על בתי הנשים? האם מישהו העלה בדעתו שאלוהים עצמו היה משחית את הנשים? זה נשמע יותר מבהיל מההצעה של פרעה להשאיר את הנשים במצרים.

ספרן של חנה ואביטל מבקש לטעון את הטענה הבאה: בכל פעם שהדרשן שואל את השאלה: 'אין לי אלא איש... אשה מניין?' אנחנו עשויים לחשוב שלפנינו מדרש 'פמיניסטי' המעודד מעורבות נשית, אבל מבחינות רבות עלינו לטעון שההפך הוא הנכון: הנחת היסוד של הדרשן היא שהנשים הן מחוץ לחוויה הדתית ויש צורך לדרוש דרשה מיוחדת על מנת לצרף אותן לחוויה.

טענה זו מעוררת מחשבות על החוויה של צירוף אנשים למעגלים חברתיים – האם ומתי אנחנו מצורפים לחוגים חברתיים מתוך שיוויון אמיתי ומתי 'עושים עמנו חסד' ולמעשה הופכים אותנו לכלי בידיהם של בעלי הכוח, של המזמינים, לכלי שנועד 'ללטף' את האגו של המזמינים ובכך יוצר החפצה של המוזמן, חוסר שיוויון וסכנת ניצול. זה מעורר כמובן גם מחשבות מורכבות על ביקור חולים.

מניין שהשם פסח גם על בתי הנשים?! אתם מבינים את השאלה?! אף תשובה לא תצליח להרגיע אותי.

'עגלה יפה פיה' - ההפטרה (ירמיהו, מ"ו, יג-כח)

חנה ואני פונות לקרא את ההפטרה העוסקת במפלת ממלכת מצריים. חנה מפנה את תשומת לבי לתופעה המעניינת: 'תראי, כשהאוייבים שלנו, מצרים, נופלים, יש תחושה של חמלה באויר. החמלה מתורגמת לדמות נשית, נשית-בהמית, וזה כמובן לא מחמיא: 'עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם''. אנחנו שמות לב לתאור נוסף של אשה-חיה בהפטרה (כב): 'קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ'.

בית המדרש של ה'טוקבקים'

במסגרת בית המדרש המרתק של ה'טוקבקים' שאנחנו מנהלים כאן בעניין וביושר רב, הזכירה אחת החברות, דליה (ברלין), את הברכה הנשית המוכרת מימי הביניים: 'שלא עשני בהמה'.

אנחנו שואלות את עצמינו האם גזרה עלינו המסורת לבחור בין שני הדימויים הבלתי נסבלים - בהמה מטופשת ומנוצחת או נחשה רשעה, מסוכנת ומפתה? והאם משום כך עלינו להודות לאלוהי הגברים שהוציא גם אותנו מעבדות לחירות?

שתהיה בריאה חנה...

גלי הגיעה ואני יוצאת מבית החולים עם מחשבות חדשות על גוף, מיניות, נשיות ותורה. אני מתפללת לבריאותה של חנה ואני מתפללת ליום בו תסגר המחלקה האונקולוגית, הגוף שלנו יתקיים עד מותנו בבריאות, והרופאים והמטפלים הטובים של המחלקה ימצאו לעצמם פנאי לקרא את ספרה החדש של חנה.

שבת שלום.