איך יתייחסו אלינו הילדים כשיהיו גדולים?
כמו הורים רבים, גם לימור סימקין מנסה לדמיין איך יתייחסו אליה ילדיה כשיהיו גדולים. מה הם יקחו מהחינוך שלה? האם הם ישקיעו בה? ברגע מהורהר במיוחד היא מציבה לעצמה יעדים מוגדרים וחושבת על דרכים אפשריות להשיג אותם
אני חושבת על זקנה. הזקנה שלי. לא על הרחוקה, המאוחרת, שתיישב אותי בבית אבות יוקרתי, תצמיד לי מטפלת מסורה, תחלק לי קלפים עם הרבה ג'וקרים כדי שאנצח את כל חבריי. אני חושבת על הזמן שבו אהיה מבוגרת יותר. כזו שילדיה נישאו והקימו משפחות משלהם. צירפו נפשות פועלות חדשות למרקם המשפחתי שלנו. כלה, חתן, ילדים. מי יתנדב לקחת את המכשפה הקטנה שלנו? מי תצוד ליבם של הבנים? (אחד מהם כבר נלכד ברשת - רשת מופלאה).
עד כמה נצליח לשלוט ולנהל את הביקורת שמן הסתם תחלחל בנו? איך לא תכרסם בנו דעה קדומה או הנצחת רושם ראשוני שזו או זה יעשו עלינו. ובעיקר – מה תהיה הביקורת שתופנה כלפינו מצד ילדינו?
הגדרת היעד
הרי כמעט כולנו הערצנו וסגדנו להורינו בילדותנו. גם אם מרדנו, כעסנו, רבנו – הורינו היו האוטוריטה הבלתי מעורערת. המסגרת האולטימטיבית היחידה שידענו. מהתלות המוחלטת בגיל הינקות דרך השלבים האיטיים של רכישת העצמאות בגילאים השונים. מין סכך ענק ורחב המצל על צמיחתנו לאורך שנים כה רבות. מרחב מוגן, מסוכך, מציל מכל מפגע חיצוני.
בשלב כלשהו בחיינו הבוגרים תגיע התפכחות. לאו דוקא כזו שמרעידה עולם, אך יצוצו בקיעים בהערצה העיוורת הזו. הזמן שעובר עלינו ומוסיף רבדים חדשים של בינה ודעת, מצעיד אותנו לקראת שינויים בהסתכלות ובהתייחסות.
האם לילדים תהיה מחויבות כלפי ההורים כשיזדקנו? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
ונדמה שרובנו מנסים לעשות את השינוי דרך הילדים שלנו. אם לא קיבלנו מספיק חיזוקים בהיותנו ילדים, נקפיד על מתן כאלה לילדים שלנו. אם גדלנו בבית נוקשה וקפדני, סביר שננהיג בביתנו אווירה פחות רשמית ותובענית. יש המרוצים מבית גידולם ומשמרים את הקיים גם בהמשך, ויש שמנציחים את אותה דרך שעליה חונכו סתם מתוך נוחיות או מתוך פחד משינוי.
נראה שגם בבגרותנו נשארת אצלנו מחויבות של ממש כלפי הורינו שהלכו וזקנו. איני בטוחה שכך ינהגו כלפינו בבוא היום.
משהו בחינוך של פעם נקשר עם מסירות רבה וטוטאלית המהווה דרך חיים של נתינה ואפילו הקרבה. אני צופה בהערכה כה רבה בחברים מבוגרים יותר שלי שכבר נאלצים להתמודד עם תחלואים ושברים של הוריהם בני הגיל השלישי. הם עושים זאת באהבה גדולה. לרגע לא יעצרו וידונו עם עצמם האם למצוא דרכים חלופיות. הדבר ברור מאליו. יש מצב נתון ועליהם לעשות את המיטב. לא כולם זכו לבית חם ותומך בילדותם, ויחד עם זאת כשמגיע הזמן, הם נרתמים למשימת הטיפול ללא עוררין. לפעמים זה מעלה שאלות אצל הניצב מנגד הצופה בהשתאות ברמת המסירות הדרמטית הזו. אין בידי ידיעה ברורה בדבר התייחסותם של ילדיי בעת זקנתי, שהרי טרם זקנתי. אולי אף הם יגדילו לעשות וירגשו אותי באכפתיות ובדאגה שתופנה כלפיי.
מציאת הדרך
אל לנו להישאר זחוחים בדעתנו ולחשוב שילדינו שלנו לא ילינו עלינו. הרעיון הוא כנראה למזער נזקים בדרך: להפגין רגישות ורגשנות, אך לא להתפרק. להעניק עצמאות אך להעביר את התחושה שאנחנו בשבילם בכל מקום וזמן. לחזק ולעודד אך גם לדעת לתקן וללמד. להציב גבולות אבל להתגמש בעת הצורך. להיות מעורים בחייהם תוך שמירה על פרטיותם.
למעשה, עלינו להלך במשנה זהירות בין יותר ופחות, כן ולא, לבד וביחד, לאט ומהר והמוני ניגודים אחרים שמשלימים אלה את אלה. זו כנראה הדרך.
פסילת הלא רצוי
אין זה ברור מאליו שהיכולת הזו זמינה וטבעית לנו. לא אחת אני מוצאת את עצמי זורקת משפט זדוני ומרושע לאחד מילדיי, תוך ידיעה ברורה שהמילים האלה, שלא ניתן לקחתן בחזרה, רומסות ומשיגות את ההיפך מטוב. ויחד עם זאת, איני עומדת בזה. המשפט פורץ ממני. למשל ברגע של חולשה נוראית שבה אני צופה בפלצות בילדי מפלה מכותיו באחותו כאילו היתה בובת ספוג. אני יכולה לומר משהו כמו: "מתי כבר תעשה עם עצמך משהו מועיל?", או "השעמום הופך אותך למפגר", ויש גם קשים מאלה שהנייר לא ממש חייב לספוג עתה.
אני יודעת שמדובר על משפטים מסרסים, אבל זה חזק ממני. מה שכן, אני מתנצלת בפניהם לאחר מעשה וגם זה חשוב מאוד בעיניי.
היכולת הזו לעצור ברגע האחרון מילים רעות ולהיות סבלני גם כשעצביך בוגדים בך, יכולת זו אינה מתת אל, אלא עבודה קשה וסיזיפית, מלאת מכשולים וטעויות.
האם אשכיל לנווט את דרך החתחתים הזו תוך שילוב מירבי של רגישות לרצונם, תמיכה בלתי מעורערת בהם, מתן תחושת קן משפחתי חם, יציב ועקבי וכל זאת תחת מסגרת וכללים קבועים ונוקשים?
דבקות במטרה
נראה שלא מספיק לומר לעצמנו מדי יום שאנו עושים כמיטב יכולתנו. בנוסף למיטב יכולתנו יש להמשיך ולחשוב על רעיונות יצירתיים נוספים בדרך אל המיטב. להתייעץ עם אנשי מקצוע או עם חברה טובה, ללמוד להקשיב באמת לילד שלך, לחדד את חושינו ואת האינסטיקטים הבסיסיים שלנו ולדעת לסמוך עליהם.
אם יש משהו שאני רוצה בו בכל מאודי זה לדעת ולהרגיש, בבוא היום, שהילדים שלי יצאו לעולם הגדול חזקים, מחוסנים, מאושרים, מצוידים בכל אותם ויטמינים נפשיים אשר יקלו על מסעם הארוך והמפותל בעולמנו.
לימור סימקין היא אמא לשלושה ילדים: בני 18, 13 ו-6.
לכתבות הקודמות של לימור סימקין:
לפנייה לכתב/ת 
