העולם צבוע - ואנחנו מתקפלים
המוסר הכפול ביחס לשדרות ועזה אינו תופעה חדשה. מה שחדש הוא המהירות והקלות שבה מקבלת ישראל את הדין, כשהיא ממהרת לסגת מהמצור ומהמערכה התקשורתית עוד בטרם הופעל עליה לחץ ממשי
גם בסיבוב הנוכחי ניצח החמאס. ישראל היא שמצמצה ראשונה והרפתה את המצור על הרצועה. זאת למרות שאפילו הבוקר, שעה שמיכליות הסולר הישראליות עושות את דרכן למעבר כיסופים, נורו ארבע רקטות קסאם לעבר אזרחים ישראלים בעוטף עזה. בכך פועלת ממשלת ישראל בניגוד לחובתה הבסיסית כלפי אזרחיה ולמוסר המלחמה הבינלאומי.
אין פלא שדוברי החמאס חוגגים בתקשורת את ניצחונם. לדבריהם, נאלצה
הטענה של ברק, כאילו מדובר באספקת כמויות מוגבלות של דלק ומוצרים שנועדו לבתי חולים ברצועה, איננה עומדת במבחן המציאות. 60 אחוז מאספקת החשמל לרצועה מגיעה מישראל וממצרים כסדרה. אין לבתי החולים מחסור בחשמל, אלא אם חמאס הוריד את השלטר בקווים המוליכים אליהם. לבד מזאת, לכל בתי החולים ברצועה יש גנרטורים, וברצועה יש עדיין מספיק סולר להזין אותם. הכי מצחיקה היא טענת אונר"א, כי בלי שקיות פלסטיק שתספק לו ישראל הוא אינו יכול לחלק מזון לנזקקי הרצועה. האם גם במחנות הפליטים ברואנדה נמנע האו"ם מחלוקת מזון בגלל מחסור בשקיות פלסטיק?
הרפיסות שמפגינה ממשלת ישראל לנוכח מתקפת התעמולה הפלסטינית והערבית אינה מוצדקת משום בחינה. אין סיבה - הומניטרית, מוסרית או מדינית-פרקטית - שתצדיק הקלה במצור על עזה בשלב הנוכחי. להיפך, נראה שהלחץ עושה את שלו: כמות הקסאמים הולכת ופוחתת. לכן אין להרפות כרגע.
אימפוטנטים בהסברה
אבל מה שבאמת לא נסלח הוא חוסר האונים שמפגינה ישראל בקרב על דעת הקהל העולמית. החמאס מגייס את ילדי הנרות של עזה, הפוליטיקאים של הליגה הערבית דורשים ומקבלים במה בכל כלי תקשורת בעולם ואף מכנסים את מועצת הביטחון לטובת מסע התעמולה שלהם. ומה עושה ממשלת ישראל לנוכח כל אלה? כמעט כלום.
חמאס הוריד את השלטר (צילום: אי.פי)
שרת החוץ ושר הביטחון יכלו לכנס מסיבת עיתונאים עם כל נציגי התקשורת
אבל העיקר עוד לפנינו. הערב תצטרך ישראל להתמודד במועצת הביטחון עם הטענות בדבר "פשעי מלחמה" ו"ענישה סביבתית", שאנו מבצעים כביכול ברצועת עזה. בדיון הזה כדאי היה שהדיפלומטיה הישראלית תזכיר לקהילה הבינלאומית כיצד פעלה בפרשת קוסובו.
בבלגרד ניתחו אותי בחושך
בקיץ 1999 אולץ הצבא הסרבי לפנות את קוסובו. הוא יצא משם מושפל לא מפני שהובס בקרב; מטוסי נאט"ו כמעט שלא הצליחו בהפצצותיהם במשך יותר מ-70 ימים לגרום לו נזק ואבידות. מה שגרם לרודן הסרבי מילושביץ להיכנע היו הסנקציות הכלכליות, שהטילה הקהילה הבינלאומית על ארצו. אלו לא היו סתם סנקציות, אלא מצור כלכלי הדוק שהמרכיב העיקרי בו היה אמברגו חמור על אספקת דלק לסרביה, אשר נאכף על-ידי נאט"ו בלי לבחול באמצעים. ספינות, שניסו להבריח סולר לבלגרד, הוטבעו מהאוויר בנהר הדנובה. הופצצו גם מאגרי הדלק הענקיים של ממשלת סרביה, שנשרפו כליל ליד העיר נוביסאד. בבית החולים בבלגרד, שאליו פוניתי מקוסובו, ניתחו אותי הרופאים לאור פנס לוקס מפני שלא היה חשמל. כמה ימים אחר כך חתמה סרביה על הסכם הכניעה.איש בעולם, מלבד הסרבים כמובן, לא טען אז שזו ענישה סביבתית. איש גם לא זעק כשמטוסי נאט"ו הפציצו את משרד ההגנה הסרבי ואת מטות המשטרה והצבא של סרביה במרכז בלגרד (חוץ מסין, שהשגרירות שלה נהרסה בשוגג בהפצצות). לקהילה הבינלאומית, ובעיקר לאיחוד האירופי ולארצות-הברית, היה ברור אז - בצדק - שכל אזרחי סרביה נושאים באחריות לפשעי המשטר המושל בהם. זאת למרות למרות שרבים מביניהם התנגדו לו ואף נתנו ביטוי למחאתם בהפגנות רחוב גדולות נגד מילושביץ.
לא כך היום, כשמדובר בפלסטינים בעזה. אותם פוטר העולם מאחריות לטרור
תלול-המסלול החמאסי, המופעל נגד אזרחים ישראלים. משום מה בוחרת הקהילה הבינלאומית והערבית, כולל אבו-מאזן, להפריד בין המצור הישראלי לבין מה שגרם לו. אפילו האיחוד האירופי סבור שמיליון וחצי הפלסטינים החיים ברצועה פטורים מאחריות להפצצת שדרות בקסאמים וצליפה על חקלאים ישראלים העובדים בשדות. עובדה: מועצת הביטחון מתכנסת לדיון חירום במצור הישראלי, מבלי לאזכר אפילו ברמז בהזמנה לדיון את הקסאמים.
הצביעות והמוסר הכפול הזה אינם תופעה חדשה. מה שחדש הוא המהירות והקלות שבה מקבלת עליה ממשלת ישראל את הדין, וממהרת לסגת מהמצור ומהמערכה התקשורתית עוד בטרם הופעל עליה לחץ ממשי. מותר להעריך שבימי בן גוריון, גולדה, אשכול, בגין ושמיר זה לא היה קורה.
