'לא תרצח' – ומה עם פגיעה עצמית?
למי שייך הגוף שלנו – האם לנו – ואז מותר לנו לעשות בו כרצוננו או שהוא שייך לאלוהים ואנו מצווים לשמור עליו כפי שאנו מצווים לשמור על הגוף של הזולת? תלמוד תורה במחלקה האונקולוגית
חלקת אלוהים במחלקה ההמטולוגית - שוב אני נפגשת עם חנה ללמוד תורה בחדר שבע במחלקה ההמטולוגית. ההרגשה של חנה לא השתפרה בשבועיים האחרונים. הראש עדיין טס והגוף – הרבה פחות. מצב שרירי הידיים מאכזב. הרופאים בודקים וחנה – כדרכה, מתאמצת להיות סבלנית וחכמה.
חנה ואני שומרות על חלקת האלוהים הקטנה של התורה המשותפת. חנה היא המורה שלי ובכל דקה שיש לה כוח והיא מוכנה, אני שותה בצמא גדול את דבריה. הטור שלפניכם הוא כולו של חנה. אני קצת שואלת, קצת חושבת בקול וחנה, באומץ ובחכמה, מפרשת את התורה וקושרת בינה לבין החיים. במקרה המצער שלנו – החיים במחלקה ההמטולוגית.
'לא תרצח' – הספקטרום המורחב - פרשת יתרו היא הפרשה של עשרת הדברות ואני מבקשת מחנה לעסוק בדיבר 'לא תרצח'. לכאורה המצווה הזו נשמעת פשוטה, חד-משמעית ולא מזקיקה פירושים. אולם במחשבה שניה אנחנו מבינות שהספקטרום המורחב של 'לא תרצח' גדול מאוד. אחת השאלות המרתקות היא מה נקודת המוצא לאיסור 'לא תרצח' – האם אסור לרצוח כיוון שאסור לפגוע בגופו של אדם אחר, או שמא איסור הרצח הוא איסור הפגיעה בגוף האנושי השייך לאלוהים. האם רצח הוא פגיעה בזולת או באלוהים?
'לא תרצח' והתאבדות - אני שואלת את חנה האם איסור 'לא תרצח' מכיל לדעתה גם את איסור הפגיעה העצמית? חנה, כדרכה, מבקשת להתנסח במילים ברורות: 'בואי נהיה פייר, פוגע בעצמו בהקשר זה משמעתו הקיצונית היא התאבדות. והייתי רוצה לבחון את זה. במרחב הזה צריך לעסוק בשאלה האם האם ועד כמה פיקוח נפש הוא חלק מעשרת הדברות במסגרת 'לא תרצח'. האפשרות שאיסור ההתאבדות הוא בכלל 'לא תרצח' משליכה על השאלה למי שייך הגוף שלנו – האם לנו – ואז מותר לנו, קוראי התורה ומאמיניה, לעשות בו כרצוננו או שהוא שייך לאלוהים ואנו מצווים לשמור עליו כפי שאנו מצווים לשמור על הגוף של הזולת'.
מותר לאדם לחבול בעצמו?
'צללת למים עמוקים' – עמדתו המורכבת של רבי עקיבא – אנחנו בוחרות למקד את הדיון בשתי מסורות של רבי עקיבא אודות אשה אחת שנפגעה מתוקפנות של גבר ולאחר מכן גם פגעה בעצמה (בבא קמא פרק ח משנה ו):
'ומעשה ב(אדם) אחד שפרע ראש האשה בשוק. באת (האשה) לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
אמר לו (פורע הראש לרבי עקיבא): רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן.
שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גילתה (האשה) את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.
העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. אמר לו (פורע הראש לרבי עקיבא): לזו אני נותן ד' מאות זוז?! אמר לו (רבי עקיבא): לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים'.
אם כן, לפנינו סיפור על גבר שפגע באשה פגיעה שמשמעותה המשפטית 'בושת', הוא בייש אותה בכך שהסיר את כיסוי הראש שלה במקום ציבורי. רבי עקיבא מחייב את פורע הראש בקנס. מאוחר יותר מציב אותו עבריין מלכודת בפני האשה, הוא שובר כד עם שמן בחצרה והיא מסירה את כיסוי הראש על מנת למרוח את השמן היקר על שערה. האשה חבלה בעצמה אך רבי עקיבא לא מקבל את הטענה לחבלה העצמית של האשה כעילה לפטור את הגבר מתשלום פיצויים. שכן גם לאשה אסור לחבול בעצמה אלא שהיא אינה יכולה לתבוע את עצמה או לשלם לעצמה קנס, ועל כן היא פטורה מעונש. כלומר, רבי עקיבא סובר שלאדם אסור לחבול בעצמו. ולשאלתנו – אסור לאדם להתאבד.
אולם בסוגייה התלמודית שעל משנה זו מובאת עמדה הפוכה משמו של רבי עקיבא (בבא קמא צא, א):
'אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבל בעצמו'.
האם אדם שחובל בעצמו רשאי או פטור? משתי הנוסחאות שלפנינו נלמד שהמסורת אודות רבי עקיבא מציעה התחבטות בשאלת הפגיעה העצמית.
חביבים ייסורים?
קידוש השם והפגיעה העצמית - אנחנו מזכירות לעצמינו שרבי עקיבא, גיבור המסורות שלפנינו, הוא רבי עקיבא שקבע: 'חביבים ייסורים', והוא ש'חבל בעצמו' והוצא להורג בעינויים בעקבות תמיכתו במרד בר-כוכבא. קיימת מערכת שלמה של אגדות אודות רבי עקיבא לפיהן הוא רואה בחיוב את מותו על קידוש שם ה' ומכריז את ההכרזה הידועה (ברכות סא ב ): 'אמר להם (רבי עקיבא לתלמידיו בשעת הוצאתו להורג): כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ''בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך', אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו...' חנה מספרת לי שבכתבי יד יש נוסחאות ולפיהן אמר רבי עקיבא: 'כל חיי הייתי מצטער אם יבוא האקיימנו' לפי גרסה זו רבי עקיבא אינו בטוח שיצליח לעמוד במצווה הגדולה של קידוש השם בשעת מבחן. כך או אחרת, אנו שומעות מבחירתו של רבי עקיבא למות על קידוש השם ולחבב את הייסורים, עמדה מאתגרת בייחס למתח בין בעלות האדם לבעלות האל על הגוף.'יודע צדיק נפש בהמתו' – גופה של אשת רבי עקיבא – מתוך אותה נקודת מוצא אנו בוחרות לבחון את המסורות הבבליות על הייחסים בין רבי עקיבא לאשתו. לפי גרסאות התלמוד הבבלי רבי עקיבא היה נשוי לבת עשירים, בת כלבא שבוע, והוא הסכים להצעתה הנדיבה לפגוע פגיעה של ממש באיכות חייה ואף למנוע ממנה חיי אישות למשך עשרים וארבע שנים על מנת שהוא יוכל ללמוד תורה. האם חייה של אשת רבי עקיבא הם סוג של קידוש השם, של הקרבת הגוף וצרכיו למען התורה שלו? האם רבי עקיבא ואפילו אשתו עצמה רשאים, לשיטתו, לחבול בעצמם ולפגוע באיכות חייהם? אם גופה שייך לאלוהים האם מותר לרבי עקיבא או לה לבחור למנוע מעצמה אוכל, מיניות ואיכות חיים במשך שנים רבות כל כך? האם בידם הבחירה?
אנו נפרדות באמביוולנטיות – לחנה אין ספק שרבי עקיבא היה מגיב באמביוולנטיות לגבי שאלות של פגיעה עצמית בחיים, של התאבדות. חנה חושבת שיכול להיות שלכן הוא מדבר על סוגיה זו בסיפורים. האגדה מאפשרת אמביוולנטיות שהחוק היבש לא תמיד מאפשר.
ואני שואלת את עצמי מה מאפשרים סיפורי החיים עצמם?
שבת שלום ורפואה שלמה לחנה
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
לפנייה לכתב/ת 
