מועד ב' במבחן בסולידריות

המאבק הציבורי שניהלו המרצים במהלך השביתה חשף סתירה פנימית, עמה יהיה עליהם להתמודד עתה. קשה היה שלא לשים לב לניגוד שבין ההסברים הרחבים שהעלו חברי סגל מן השורה בזכות השביתה, כמו החשש מפני "בריחת המוחות", קיצוץ התקנים, הקטנת התקציבים ומצב הסגל הזוטר, לבין דבקותם של ראשי ארגוניהם ב"שחיקת השכר" כעילת השביתה וב-35% כמטרתה.

את גישתם הסקטוריאלית הצרה תירצו מנהיגי השביתה בנימוק משפטי: כל חריגה מענייני שכר תהפוך את השביתה ל"פוליטית" ותאפשר הוצאת צווי מניעה כנגד המרצים. עמדה זו מלמדת שהמישפוט לדעת של החברה הישראלית שיבש גם את שיקול הדעת שהנחה את השביתה, וכי ראשיה אימצו למעשה את מדיניותו של האוצר ושיתפו פעולה עם מהלכיו.

האוצר מקדם את ניוונה של מערכת ההשכלה הגבוהה כתנאי להפרטה באמצעות פיצולה למגזרים נפרדים ושבירתו של כל אחד מהם בנפרד. הדרך היחידה להאבק במגמה זו היא בסולידריות בין רכיביה השונים של המערכת. אלא שבמהלך השביתה העדיף הסגל הבכיר – שקיבל "ציון נכשל בסולידריות" כבר בראשיתה – לשבת על הסיפון העליון של "הטיטאניק" של ההשכלה הגבוהה בישראל, להאבק על מעט הקצפת שעוד נותרה בה ולהתעלם משקיעתה ומקריאות העזרה של דרי הסיפונים התחתונים.

הסגל הבכיר, הסגל הזוטר ומורי המכללות הם מערכת של כלים שלובים: קיצוץ התקנים של הסגל הבכיר התאפשר בשל ההעסקה הזולה של המרצים במכללות וניצולם של המורים מן החוץ; לפיכך, ייקור העסקתם – משמע, שיפור תנאי השכר והמחקר שלהם – הוא תנאי לכך שהסגל הבכיר והאקדמיה הישראלית בכלל לא יהיו זן נכחד.

עתידה של ההשכלה הגבוהה בישראל, ניוונה או טיפוחה, חיזוק אופיה הציבורי או הפרטתה, כל אלו הן שאלות פוליטיות במהותן. מי שפועל בעקביות להציג סוגיות אלו ככלכליות ולא פוליטיות הוא האוצר, החותר באופן זה לעקר את הדיון הציבורי והמאבק הפוליטי העלולים לסכל את מהלכיו.

ניהול שביתה "כלכלית" היה כניעה מוחלטת להגיון של האוצר, וגדולים ככל שלא יהיו הישגיה של השביתה בתחום השכר, מבחינת האוצר הם לא יותר מאשר מחיר כדאי תמורת דחיקתו של הסגל האקדמי מן "הפוליטיקה" של ההשכלה הגבוהה, היינו מהמאבק על אופיה הציבורי.

יתר על כן, עמדתם "הכלכלית" של ראשי ארגוני הסגל עמדה בסתירה מוחלטת לעמדה "הפוליטית" שנוקטים הסנאטים של האוניברסיטאות במאבקם במגמות ההפרטה ותיעוש האקדמיה של האוצר. מזה עשור ויותר מנהל הסגל האקדמי קרב מאסף נגד מדיניותו של האוצר המשליט בהדרגה על האוניברסיטאות ניהול עיסקי ומכפיף אותן ל"וועדים מנהלים" של אנשי עסקים.

עתה, לאחר שניהלו שביתה "כלכלית" במשך סמסטר שלם, יתקשו המרצים לשכנע את דעת הקהל, ולא כל שכן את הממשלה והאוצר, כי מאבקם על אופיה הציבורי של ההשכלה הגבוהה, על עצמאותה ופיתוחה הוא שעומד בראש מעייניהם, ולא אינטרסים סקטוריאליים צרים.

ואז, כאשר ינחית האוצר את גזרותיו הצפויות על האוניברסיטאות, עתידים המרצים לגלות כי נצחונם בשביתה "הכלכלית" היה נצחון פירוס, וכי האוצר הוא שניצח בזירה "הפוליטית".

הסתירה הפנימית אליה נקלעו המרצים בעקבות השביתה מהווה סכנה לעתידן של האוניברסיטאות. פיתוחה של ההשכלה הגבוהה, משמע הבטחת אופיה הציבורי, מחייב את ציבור המרצים לתקן את נזקי השביתה, להשתחרר מצרות האופק הסקטוריאלית שאיפיינה אותה ולחזור אל הזירה "הפוליטית".

מהלך זה מעצם טיבו הוא מהלך ארוך טווח. ואולם, דומה שעתה יכול הסגל הבכיר לעשות את הצעד הראשון בכוון זה: עליו להתייצב לימין המורים מן החוץ ולתבוע מן האוניברסיטאות להסיר את איום הפיטורין ולהיכנס למשא ומתן עם נציגי המורים כדי למצוא פיתרון מוסכם לבעיות שיצרה השביתה. מהלך זה עשוי להיות מועד ב' במבחן בסולידריות.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה