יולדות ובוכות, אבל מאושר
מי שמתבונן מהצד על משפחות ברוכות ילדים, נוטה לרחם על הנשים החרדיות ועל גורלן. מלי גרין, אם חרדית גאה לתשעה ילדים, מסתכלת על כל העניין מבפנים, חושפת מילים מהבטן ובהחלט מרחיבה לכולנו את האופקים. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן
בין ערימות המילים שאני קוראת מדי יום, בתוך מסת החומר המשוגרת אליי, הגיע אליי גם מאמרה של תמר רותם "יולדות ובוכות" (עיתון "הארץ", 20.1.08). קראתי ובכיתי, אבל לא משום שילדתי תשעה ילדים. הדמעות זלגו מעיניי משום שהרגשתי תסכול רב. חשתי ממורמרת על כך שיש אנשים שקוראים את הדברים ועלולים לחשוב שמדובר על תמונת מצב אמיתית.
חרדים לגורל החרדיות
מדהים אותי בכל פעם מחדש, שעדיין יש אנשים שחושבים שהנשים החרדיות שבויות בקונספט של ימי הביניים, שכמו שפחות כנועות שמנידות בראשן ועושות את מה שמצווים עליהן.
קראתי ושאלתי את עצמי: האם אני קוראת על נשים? בישראל? בשנת 2008? חרדיות? אני מכירה נשים חרדיות רבות, שבמחיצתן אני גרה והן חברותיי הטובות, המספרות לי את כל צפונות ליבן. אף אחת מאיתנו אינה מזוכיסטית שיולדת ובוכה לתוך הכר. ה"רבנים-הכמרים-הישועים-החשוכים" לא עומדים לנו עם נאבוט מעל לראש ומחנכים אותנו ללדת וללדת ולא להעז לקטר ולהחביא את הוורידים ברגליים. אף אחת מאיתנו לא מקיימת מצוות "עשה" חדשה שמורה ללדת רק כדי לזכות בבית החלמה ליולדות. להיפך! רבות מאיתנו מעדיפות לשוב הביתה אחרי הלידה כמה שיותר מהר (ואגב, מאוחר יותר, כשהתינוק גדל, אנחנו יוצאות לחופשה, בדרך כלל עם הבעל).
מבט במשקפי הזמן
הסטריאוטיפ של האישה החרדית הכנועה והפתיה אינו קשור כלל וכלל למה שקורה במציאות! גם הבשורה הטובה שהזמנים השתנו ונשים בציבור הדתי מרשות לעצמן לפתח קריירה ולהמתין פרקי זמן משמעותיים בין ילד לילד מרוחקת מהעולם שלנו.
בעיני חילונים המתבוננים מהצד, נראה שעם הזמן החרדיות האומללות גילו סוף סוף את קרני האור החודרות גם לחייהן החשוכים. המשקיף שאינו חי בעולם הזה ופוגש נשים קרייריסטיות חרדיות, מקבל רושם שניצנים חדשים נראו בארץ, שלא לא רק האישה מהציבור הכללי מביאה פרנסה הביתה, אלא גם האישה מרובת הילדים.
כל אחת רוצה לממש את האימהות שלה (צילום: index open)
לא השתנינו. אנחנו בדיוק מי שהיינו פעם וכך גם נישאר. אני יכולה להביא כדוגמא את אמא שלי "מהדור הקודם" שילדה 14 ילדים, את השכנה שלנו, אם לתשעה, וגם השכנה מצד ימין שילדה עשרה ילדים, כולן מהדור הקודם. שלוש הנשים האלו גידלו משפחה לצד קריירה, והכל מתוך בחירה אישית. אף אחד לא נופף לעברן ב"בית החלמה ליולדות" כפתיון הניצב בסוף הדרך ששמו: "הריון". אמא שלי אפילו לא פקדה את בית היולדות מתוך בחירה שלה. היא לא אהבה את ההמוניות ואת השאון של בית היולדות, וכך גם רבות אחרות שהעדיפו להתאושש אחרי הלידה בבית ולאו דווקא בבית החלמה.
היום, כשהילדים שלהן בגרו וחלקם אפילו כבר נישאו, הקריירות שלהן רק ממשיכות לנסוק. הן נשים מאושרות ומסופקות מכל הכיוונים, שאין לי אלא לקנא בהן.
ילדים: השקעה לטווח ארוך
אמא שלי, יועצת השקעות במקצועה, תמיד טענה שילדים הם ההשקעה הטובה ביותר, המנפיקה את התשואות הגבוהות ביותר. לדבריה, בדיוק כמו רופא העובד שעות נוספות, משקיע ועמל כדי להגיע למעמד של פרופסור ואינו מרגיש שהוא סובל או מקריב לשם כך, כך היא מרגישה. היא החליטה להשקיע בדבר המבורך ושמו ילדים, מתוך שמחה וכיף, ואיש לא הכריח אותה.
היום הקריירה שלה בשיאה, מוקפת במניות שעמלה עליהן, ואין מאושרת ממנה בתבל. כך גם חברתה-שכנתה שגידלה תשעה ילדים ועבדה כאמנית במקביל. כיום היא אחת האמניות שיצירותיה מבוקשות ביותר בחו"ל.
הן לא ילדו בגלל לחץ חברתי או לחץ אחר. החברה שבה הן חיו איפשרה להן להקים משפחה ברוכה או גם לפזול הצידה ולהחליט על משפחה קטנה, והן בחרו מתוך הכרה במשפחה הברוכה.
אימהות חובקת עולם
הנשים החרדיות, בדיוק כמו חברותיהן, אמהות ברחבי העולם, עובדות היום יותר מפעם, כי העולם שלנו התקדם, וזה לא קשור לשייכות לעולם החרדי.
אני מזמינה את כל מי שרוצה לבוא לביקור בבניין המגורים שלי. ומי גר בבניין? חברה טובה ושכנה נאמנה, אם ל-12 ילדים עובדת במשרה בכירה בחברת היי-טק; מעצבת בגדים ידועה ופופולרית במגזר החסידי שמנהלת את חדר העבודה שלה ביד רמה, בתוך בית שבו גדלים ילדים במספר המתקרב למניין; אם לשלושה, מורה בכירה, משקיענית ונערצת; וכן, בבניין גרה גם אם שהחליטה מתוך בחירה ורצון אישי שהיא לא רוצה לעבוד, וזכותה. כי יש נשים שהסיפוק הגדול ביותר שלהן הוא לטפח את חלקת האושר שהן בנו, ולא לעסוק בשום דבר אחר מעבר לכך.
וכמו בכל חברה אחרת, ישנן נשים שקשה להן יותר, וישנן שקשה להן פחות. חלקן זכו במשפחה תומכת יותר או פחות, בדיוק כמו בכל חברה אחרת - ההתמודדות מחכה לכל אישה באשר היא.
הצד השני של המטבע
בשיחה עם כמה חברות חילוניות, נשים משכילות לכל הדעות, שתיים מהן סיפרו לי בגילוי לב, שהן היו רוצות ללדת יותר מילד אחד או שניים. הן היו רוצות לממש את האימהות שלהן, אך דווקא הן אלה ששבויות בלחץ החברתי שאינו מאפשר להן ללדת כרצונן יותר ילדים. "יסתכלו עליי במבט עקום ויתחילו לשאול שאלות", "אני לא יכולה להיות חריגה בחברה, ואני כל כך רוצה עוד ילדים!", "יחשבו שיש לי בעיה כלשהי, אם אינני מסופקת רק מהקריירה. גם בעלי חושב שאני משוגעת" – אלו רק חלק מהמשפטים ששמעתי.
סיפרתי להן שהכרתי רופאה דגולה, יחידה בדורה, רחוקה מכל זיקה של דת, שהחליטה "לשים פס" על החברה ולהביא יותר משלושה ילדים. חבל שאינני יכולה לראיין אותה במסגרת זו, כי היא נמנעת מחשיפה אישית, אך היא מספרת לי על התגובות הציניות שהיא שומעת, שלדעתה הן נובעות מקנאה: "מה את צריכה עוד כאבי ראש בחיים? איך תתקדמי בעבודה? איך תכלכלי את כולם וכיצד תתני להם את כל מה שהם צריכים מבגדים באיכות טובה ועד ללימודים גבוהים?".
אין כאן תחרות!
ועוד סטריאוטיפ שצר לי לשבור: עניין התחרות המטופשת במספר הילדים, הוא פרי המצאה בלבד.
עם כל הפתיחות הגדולה בין חברות ושכנות, שאיתן אנו נוהגות לשוחח גם על דברים אישיים ביותר, אף אחת מאיתנו לא תעלה בפני אחת שאין לה או שיש לה ילד אחד, שניים, את השאלה מדוע יש לה כל כך מעט ילדים. זה לא ענייננו, ואם היא רוצה עוד ומתקשה בכך, מי אנחנו שנוסיף על מאמציה?
אנחנו עסוקות בגידול ילדים, בקריירה אישית, והדבר האחרון שמעסיק אותנו הוא ניקיון ביתה של השכנה. בטח שאין לנו זמן מיותר להעביר ביקורת ולבדוק את רמת האבק שעל התמונה ולהשוות כל היום בין ביתה לביתינו.
דווקא משום שראיתי בבית ילדותי אם ל-14 ילדים, שכל אחד מהם הוא עולם מדהים בפני עצמו, יש לי חשק ורצון, מבלי שאיש יכתיב לי או יכריח אותי, להמשיך ולהרחיב את משפחתי, בעזרת השם, לצד היותי פרודוקטיבית לחברה מכל הכיוונים.
אנחנו הילדים של הדור הקודם, והילדים שלנו הם הדור הבא. זו הסיבה לכך שעכשיו אני שוב מזילה דמעות על נשים שעקב לחץ חברתי מונעות מעצמן את האושר האמיתי - ילדים.
- מלי גרין,
ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
לפנייה לכתב/ת 
