הרצל זה לא ציונות

השבוע נקלעתי "לויכוח רחוב" במרכז העצבים של בני ברק - בית הכנסת איצקוביץ'. למי שלא מכיר את המושג, נבאר שלא מדובר בסתם בית כנסת, אלא במוסד של ממש עם מניינים שלא נגמרים והרבה רספקט רוחני. אך השבוע, לפחות לכמה שעות, ההרמוניה המאחדת של ליטאים, חסידים, ספרדים וכל מה שבאמצע נחתכה לטובת ויכוח סוער עם צעיר שמאלני.

התבוננתי בנעשה מצידו השני של הרחוב הסואן, שואפת אנרגיות מאדי הדלק של הקוקופניה התחבורתית שמסביב. בעוד "תותחי הגמרא" בצידו השני של הכביש מנהלים דו שיח קולני עם הצעיר החילוני מנוער מרצ שהגיע לבקר ב"שמורה".

על מה נסב הוויכוח? קוראים חביבים אתם תוהים ומקשים. האם מדובר בסוגיות שברומו של השיח החרדלוני? צבא? שבת או חוקה? צר לי לאכזב. המתפללים, כך הסתבר, דנים בסיפור עתיק הרבה יותר, עם פן אקטואלי הרבה פחות. הם עסוקים בהרצל, האיש והרחוב.

ומעשה שהיה כך היה: לפני שבע שנים שמו של הציר הנושק לרבי עקיבא, זה שבקודקודו, ממש במרכז, ניצב איצקוביץ', נקרא היה "לא עלינו" בשם הרצל. שריד לתקופה נכחדת בה גר בעיר ציבור חילוני גדול. כשהלך לבית עולמו הרב שך זצ"ל ישבה ועדת השמות של עיר התורה על המדוכה, והחליטה כי אין רחוב יאה ממנו לשאת את שמו של מנהיג הפלג הליטאי המנוח. וכך התקצר רחוב הרצל באחת ופינה מקום לשם החדש.

התקדים לשינוי שמותיהם של רחובות מרכזיים בעיר כבר נרשם על שמו של רחוב השומר ז"ל (בואכה קוקה קולה) שהפך מאז לשני רחובות נפרדים, על שמות רבנים כמובן. רחוב הרצל עמד כבר אז בסטנד ביי, מחכה למטרפוזה המיוחלת כיאה לעיר התורה והחסידות.

הצעיר החילוני שנקלע השבוע להייד פארק התורני, נראה נחוש וסנטימנטלי. הטיעון העיקרי באמתחתו היה הזעזוע והתדהמה שהיו אוחזים בסבתו המנוחה, אם הייתה יודעת שהרחוב בו גרה על שם האישיות הנערצת, נעלם בהינף שלט. אבל מול חרדים משופשפים בוויכוחים אידיאולוגים לא היה לא סיכוי של ממש. אז בהנחה שמרוב אנשים וצעקות לא הופנם המסר, הנה למה חרדים והרצל לא הולכים ביחד (מלבד הזקן).

הורה אוגנדה

הרצל האמיתי הוא לא גיבור ילדות החולם על הגזוזטרה בבאזל, אלה קונפורמיסט מושבע שעשה הכול, בדגש על הכול, כדי למצוא נוחות נטולת שנאת זרים. הבה נתנצר, הבה נקים ממשל עצמאי בארגנטינה, אולי בעצם אוגנדה יותר קרוב? טוב אם אתם כל כך מתעקשים נלך על פלסטינה. אם הרצל היה חי היום, רוב הסיכויים שלא היה נשאר במזרח התיכון בין המרגמות לקטיושות, אלא מוצא מפלט תרבותי במולדתו. הקשר לארץ היה מסתכם במיילים מדי פעם על 'הבעיה היהודית', בין קונצרט לאופרה, ואמירה שאולי כדאי, נוכח האיום האירני, לשקול שוב את רעיון המדינה מחדש.

הציונות בגרסה הישנה, זו שיכלה להיות גם "אוגנדיזם", היא פרה קדושה שנשחטה מזמן. הציונות האמיתית היא נחלתם של המאמינים. מי שמפקפק באמינות התנ"ך הקובע כי ארץ ישראל היא של עם ישראל, זכותו החוקית על הארץ הזו עומדת בסימן שאלה ענק. ואם רק גרנו פה ונגמר, אז מה אנחנו בכלל עושים כאן חזרה? ולמה לא אורזים את הפקלאות ועפים למקום אחר?

לי יש תחושה שאותו בחור מנוער מרצ, לפחות כך אמרה החולצה, לא ממש התעמק בכתבי הרצל לפני שבא למחות בפני החרדים על שינוי שם הרחוב. ועוד בשמה של סבתו, ועוד באיחור בלתי נסלח של שבע שנים.

כי בכנות, אין בנו חלילה משהו אישי נגד הרצל. פשוט בכל פעם שהשם שלו עולה לאוויר, מתקבלים אצלנו חזיונות של עצי חג מולד, מדבריות צחיחות באפריקה וחיי שעשועים הוללים בווינה. וזה באמת לא ראוי. בטח שלא ליד בית כנסת כמו איצקוביץ', רספקט.