פמיניזם זה לא (רק) קריירה

לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, אבל איכשהו בלי בחירות, בלי משאל עם, ואפילו בלי הצבעה של מרכז הליכוד, מישהו עשה מחטף. מבלי ששמנו לב, החליפו לנו את "יום האם" הישן והטוב, באיזה יום פוליטיקלי קורקט ליגה ז', שנקרא "יום המשפחה". מילא. אבל עבור מי שעדיין זוכרת שהיה פעם דבר כזה, זוהי הזדמנות טובה לבחון את הדרך שעברה אותה אם מאז ועד היום. וכן, אין ספק שהיא עברה כברת דרך: מאישה שעיקר תפקידה ויעודה בחיים להיות בבית ולגדל ילדים, היא הפכה לאישה "משוחררת”, בעלת קריירה, שמממשת את עצמה בדרכים שונות בנוסף לאימהות. מהלך פמיניסטי עצום? ייתכן, אבל בספר שלי, בסעיף "פמיניזם" זה מקבל "מספיק בקושי".

כי באיזשהו מקום, בעצם החלפנו פרדיגמה אחת בפרדיגמה אחרת. כלומר, פעם היתה מוסכמה מסוימת לגבי תפקיד האישה, ולפיה היו צריכות להתיישר רוב הנשים. היום ישנה מוסכמה אחרת לגבי תפקיד זה, וגם לפיה אמורות להתיישר רוב הנשים, ובפועל, זה בכלל לא משנה מהי אותה מוסכמה.

בשבוע שעבר קראתי ב-ynet את טורה של מלי גרין, עיתונאית חרדית ואם לתשעה ילדים, אשר קבלה על כך שבעולם החילוני, רואים את החרדיות שיולדות ילדים רבים כמסכנות, מדוכאות ונטולות מימוש עצמי. בטור חשוב ומרגש היא קבעה כי צורת חיים זו הינה הדרך שהיא וחברותיה בחרו לעצמן, וכי היא מסבה להן אושר רב. יותר מזה, היא ציינה כי מספר חברות חילוניות מלינות בפניה, שעקב לחץ חברתי בחברה החילונית, הן מסתפקות בשני ילדים, בעוד בתוך תוכן היו רוצות לגדל משפחה גדולה בהרבה. שתי קביעות אלה בעייתיות.

כי אני אמנם בטוחה שיש נשים חרדיות רבות שחותמות על דבריה של מלי בעיניים עצומות, וטוב שהיא נתנה להן פה וקול. אבל יש גם כאלה שלא. יש גם כאלה (ואני מכירה כמה) שמגדירות עצמן חרדיות אבל לא חולקות עימה את האושר הרב שהיא חשה בגידול תשעה ילדים ויותר. יש כאלה שאכן חשות מדוכאות ומודחקות, ושחיים אלה נכפו עליהן ללא בחירתן. שחולמות לצאת מהבית, לפתח לעצמן קריירה ולממש את כישוריהן ואת עצמן במרחב אחר, וזו זכותן. אבל בחברה שלהן זה לגמרי לא מקובל. הן צריכות ליישר קו עם הנורמה.

וכן, רוב הנשים החילוניות (וחלק גדול מהדתיות), עושות בפועל בדיוק את מה שאותה חרדית חולמת, יוצאות לממש את עצמן מחוץ לבית, ומשתלבות בעמדות הבכירות ביותר במשק הישראלי. אבל חלקן חולמות בדיוק על מה שהאישה החרדית עושה. יש לא מעט נשים שלא באמת רוצות לצאת ולקרוע את עולם העסקים, להיות מנהלת מחלקה בבית חולים או מנכ"ל בנק גדול, ובמקביל לדאוג לכך שהבית יהיה “מתוקתק” ומאורגן. שכן היו רוצות לבלות קצת יותר זמן בבית, ללדת אולי עוד ילד אחד או שניים, ולדאוג לכך שיאכלו כל יום אוכל מבושל ביתי ולא שניצל טבעול, וזו זכותן. אבל בחברה שלהן, זה לגמרי לא מקובל. הן צריכות ליישר קו עם הנורמה.

בעיני, ניתן לתמצת את הפמיניזם במילה אחת - בחירה. כלומר, השאלה הבסיסית היא האם הדרך לפיה חיה אותה אישה נובעת מבחירה אישית שלה, או שמא היא רק תוצאה של יישור קו עם נורמות שנכפו עליה מבחוץ. ולכן, הדרך ארוכה היא ורבה עד שנגיע ל"שיחרור האישה" האמיתי. הגם שנשים נמצאות היום בתפקידי מפתח כמו נשיאת בית המשפט העליון, מנכ"ל הבנק הגדול בארץ, שרת החוץ ועוד, אין זה בהכרח אומר שהן עצמן פמיניסטיות או שהמהפכה הפמיניסטית הושלמה.

רק כאשר כל אישה תוכל לבחור, באמת, באופן משוחרר מלחצים, מהשתייכות מגזרית וחברתית, מביקורת, מרבנים, מחברות בגינה, מאימהות מצקצקות לשון וכו'. מה היא הדרך הנכונה שמתאימה לה ולילדיה, רק אז נהיה בעידן הפמיניסטי.

ואולי אז, נוכל להחזיר את יום המשפחה למה שהוא היה פעם - יום האם.