מעשי השמאל גרועים ממחדלי הימין?

על כן, אין להתפלא שהימין הפגין את אותה אוזלת-יד כשנשמע הטיעון שללא הסדר מדיני לא תיתכן רווחה כלכלית. טיעון זה, שהופץ ביעילות רבה מיד לאחר הסכמי אוסלו, התמזג עם האשליה המשכרת והשקרית של "מזרח תיכון חדש".

אולם, המציאות הכלכלית הקיימת כיום הופכת את אותו טיעון לאבסורדי. למרות שסיכויי השלום מעולם נראו קלושים יותר, ביצועי המשק מעולם לא נראו מרשימים יותר. התמ"ג לנפש טיפס למעל 20 אלף דולר, ולראשונה בתולדות המדינה מאזן התשלומים מראה עודף; האינפלציה נמוכה; הגרעון התקציבי נמצא בשליטה; והון זר נוהר לתוך המשק מצד משקיעי חוץ. אך בקו הרקיע לא ניתן להבחין בשום "תהליך שלום". ראו זה פלא: "אופק מדיני" - אין, פריחה כלכלית - יש!

אילו היה מפגין הימין סימני חיים תבוניים במשך העשור וחצי האחרון, הוא יכול היה להפריך בנקל את הבדיה המטעה הזאת. ככלות הכל, כל מי שטרח לבדוק את העובדות לאשורן, היה מבחין שאין ואף פעם לא היה ממש באותו רעיון.

על פי נתוני משרד האוצר, בשלוש השנים "האפורות", תחת ממשלת שמיר של לפני הסכמי אוסלו (1990-92), התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של מעל 6.6%. לעומת זאת, בשלוש השנים שלאחר חתימת ההסכם, שיעור הצמיחה היה בקושי 6.1%.

הצמיחה בכל התקופה ה"פוסט-אוסלואית" (1994-99) עמדה על 4.5%, כלומר מתחת לממוצע של כל העשור, ונמוכה משמעותית מהצמיחה "הפרה-אוסלואית" (1990-92). לא נותר אפוא לתהות מדוע הנהגת הימין לא הזרימה מידע זו לציבור ולא הציפה בו את התקשורת, כדי להזים את התעמולה הכוזבת של יריביה.

נכון שהסיבה העיקרית לצמיחה טרם אוסלו הייתה גל העלייה מברית המועצות. אולם, כך גם היה לגבי הצמיחה בעקבות אוסלו – אולי אף במידה רבה יותר. יש לזכור גם שתחת ממשלת רבין-פרס (עם בייגה שוחט באוצר), חלק מהצמיחה היתה תוצר מלאכותי של הגרעון התקציבי הענק שנוצר אז, ושלקראת תום כהונתה, החל לאיים באופן ממשי על היציבות הכלכלית של המדינה.

על כן, אם נקזז את תרומתה של העלייה ואת ההשפעה המלאכותית של הגרעון התקציבי, לא נותר הרבה לזקוף לזכות "תהליך אוסלו" כזרז כלכלי. בניגוד לכך, לא ניתן לייחס ולו חלקית את ההצלחה הכלכלית הנוכחית לעלייה המונית או למתירנות תקציבית. על כן, העובדה שצמיחה כזו נרשמת בנסיבות שבהן אף שוחרי-השלום המושבעים החלו להתייאש ממנו, מעמידה באור מגוחך את הסברה שבלי תהליך שלום, לא תיתכן פריחה.