הטרדה לא צנועה
מחקר שפורסם השבוע מפריך את הטענה הדתית כי אישה מוטרדת בעקבות לבוש "מזמין". אפרת שפירא-רוזנברג חוזרת ליום ההוא בקו האוטובוס בירושלים, לפני 10 שנים והיא מעידה: אין חיסון נגד הטרדות
השבוע התפרסם מחקר אודות הקשר בין הטרדות מיניות של נשים ובין האופן שבו הן מתלבשות. המחקר מבקש להפריך את הטענה עתיקת היומין כי אישה מוטרדת/ מותקפת/ נאנסת בעקבות לבוש פרובוקטיבי ו"מזמין", ואכן המסקנות מוכיחות כי נשים שמתלבשות באופן צנוע מוטרדות באותו יחס כמו נשים שמתלבשות באופן "פרובוקטיבי”. אני לא נכנסת לנתוני המחקר, למה בדיוק נבדק ולשאלה עד כמה מהימנות התוצאות. אני מבקשת לחלוק אתכם סיפור אחד קטן, לא דרמטי מדי, מהחיים.
זה היה לפני למעלה מעשור, בקו אוטובוס בירושלים. באחת התחנות עלו מספר אנשים, ואחד מהם התיישב לידי. לא הקדשתי לו אפילו מבט ובטח שלא חיוך או תשומת לב, אך לא עברו מספר שניות לפני שהתחלתי לחוש את תשומת הלב הרבה שהוא דווקא מקדיש לי. הוא התחיל לזוז יותר ויותר קרוב אלי, עד שהוא היה כל כך צמוד שכבר לא היה לי טווח תנועה כלשהו לאף כיוון. בטרם הספקתי להתלבט עם עצמי מה לעשות, הוא כנראה החליט שחם לו, והתחיל לרכון עלי, ממש כך, על מנת להגיע לחלון ולפתוח אותו. שתי שניות אחר כך התחרט, רכן שוב, וקצת סגר. התחרט, רכן, ושוב פתח, וחוזר חלילה. בכל הזמן הזה אני, אז סטודנטית בשנות ה-20 לחיי, בעלת מודעות פמיניסטית גדולה, אסרטיבית ובעלת פה גדול, ישבתי לידו קפואה לגמרי.
לא, הוא לא היה נשיא המדינה, המשנה לראש הממשלה או אלוף הפיקוד, ולמעשה, אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר שיזהה אותו, שכן לא העזתי אפילו להישיר אליו מבט ולראות מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן. ובכל זאת, לא הייתי מסוגלת לעשות דבר. דיברתי עם עצמי עוד ועוד, שכנעתי, עשיתי לעצמי העצמה, ולבסוף הצלחתי לפתוח את הפה ובמה שהיה נשמע לי כשאגה, אבל כנראה היה רק קצת יותר מלחישה, אמרתי לו - “סליחה, אתה יכול אולי לזוז קצת, זה לא כך כך נוח לי".
הוא הפסיק, אבל לקח לו בדיוק שתי שניות לחזור לסורו. עכשיו כבר הייתי מאובנת. למה לא פתחתי עליו פה לפני כולם? למה לא פשוט "העפתי לו סטירה" (כפי שיעצו חלק מהחכמולוגים לאותה חיילת שהתלוננה נגד חיים רמון) ועברתי לשבת במקום אחר? שאלה טובה.
אכלתי את עצמי על זה כבר בזמן אמת, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות דבר, וזה היה משפיל. אבל שיא ההשפלה היתה כשדווקא הגבר שישב מאחורי החליט להיחלץ לעזרתי ובקול רם ותקיף הרעים: "סליחה, אולי כבר תזוז, לא הבנת את מה שהגברת (שזו אני..) אמרה לך קודם?”. החלאה כמובן זז מיד הצידה, ואני ניצלתי את ההזדמנות, טסתי מהכיסא וירדתי מייד בעצירה הראשונה, הרבה לפני היעד הסופי שלי, אפילו מבלי להודות ל"מושיע" שלי, האביר על הסוס הלבן.
נכון, לא סוף העולם. לא נעים - אבל לא נורא, ובוודאי שלא מתקרב לסיפורים ששמענו לאחרונה נגד חלק ממנהיגי ארצנו. לא נכנסתי לפוסט טראומה, לא התאשפזתי, ולא איבדתי את האמון במין הגברי. אבל עובדה שהיום, יותר מעשור אחרי, אני עדיין זוכרת כל פרט ופרט מהאירוע - באיזה קו נסעתי, באיזו תחנה ירדתי, לאן הייתי צריכה להגיע ובעיקר - את עומק הכעס וההשפלה שחשתי מההתנהגות הבזויה שלו, ויותר מזה - מהקיפאון שלי בתגובה. מהעובדה ששוב חיכיתי עד שהגבר טוב הלב שישב מאחורי, נחלץ לעזרתי. ומכך שזו לא היתה הפעם הראשונה, אבל זה עדיין תפס אותי לא מוכנה.
כי אין מה לעשות. איך שלא נסתכל על זה, ועל אף שניסו לחנך אותנו הנשים שכן, ההטרדות המיניות פשוט לא קשורות אלינו - לא ללבוש "צנוע" או לא, לא להתנהגות "פרובוקטיבית" או לא, ולא למה אנחנו "משדרות". הן קשורות לבעיה שיש לגברים מסוימים לכבד נשים באשר הן, את גופן ואת האוטונומיה שלהן לחיות במרחב כפי שהן רוצות. ואם הבעיה היא בהם, אזי שיתכבדו ויטפלו בה בבקשה בעצמם.
כך שאני, ועוד נשים רבות כמוני שמקפידות להתלבש באופן שמכבד את עצמן ואת סביבתן, יכולות להעיד יותר מכל מחקר מדעי כזה או אחר, שאין שום קשר בין לבוש "לא צנוע" ובין הטרדה או תקיפה מינית. זה פשוט קורה לכולן. אז אני אכן בעד שאישה תבחר לכבד את עצמה ואת גופה בלבוש הולם, אך גם בעשותה זאת, אין היא מחסנת את עצמה כנגד הטרדות. ועכשיו זה גם מדעי.
