המוצ'ילר הכי זקן בארגנטינה

יש רגעים בהם מכה בך ההכרה כמו מקל בייסבול בפרצוף. לי זה קרה לאחר כשלושה שבועות של טיול ארגנטינה, בשעת שחר אפור של יום קפוא. ירדתי טרוט עיניים בעיירה פאטאגונית סחופת רוחות לאחר מסע אוטובוסי רב שעות, התיק הכביד על גבי, גשם טורדני לא חדל לרדת, כזה שטיפותיו הערמומיות מתעקשות לחדור את המעיל ולזלוג מטה לאורך עמוד השדרה. פסעתי לעבר הכיוון הכללי של מה שנראה כמו מרכז העיירה, ונכנסתי לגסט האוס. כל מאוויי התרכזו באותו הרגע במקלחת חמה ובמיטה רכה ומחבקת.

בחורה מנומנמת הוליכה אותי לאורך מסדרון אפלולי ופתחה דלת של חדר. היה זה אולם שינה משותף, דורמיטוריז בשפת המטיילים. מכת ריח קשה הלמה בי: היתה זו תערובת אלימה של נוזלי גוף שונים השלובים בריח שרק גרביים של צרפתי בשם פייר שלא הוחלפו שבועיים יכולים להדיף, עם ארומה עדינה של חלב חמוץ, שאריות בישול, בצל מרקיב ושאר מריעין בישין.

המנומנמת הצביעה על אחת ממיטות הקומותיים שבחדר, ואמרה לי "אתה תישן פה למעלה". למותר לציין שהיתה זו מיטת הקומותיים הראשונה שראיתי מאז הטירונות. התחלתי לצחוק. צחוק של ייאוש והשלמה עם הגורל. המנומנמת שאלה מה כל כך מצחיק. הסברתי לה שכרגע נפל לי וואחד אסימון והבנתי משהו שמיאנתי להשלים עימו מתחילת הטיול: אני פשוט זקן מדי להיות מוצ'ילר.

בואנוס איירס על בוטוקס

לא כך הרגשתי כשנחתי מספר שבועות קודם לכן בבואנוס איירס. להט הנדודים פעם בוורידי, החופש פעפע בעורקי, וריחות הסטייקים מכל פינה הטריפו את חושי ואת בלוטות רוקי. אח, איזו עיר זו בואנוס איירס! שדרותיה הרחבות והמצוחצחות, בנייניה המפוארים, תושביה החייכנים, נשותיה המצודדות. כן, כזו היא בואנוס איירס. אם רק תיסעו אליה במכונת זמן 40 שנה אחורה.  

בניין הקונגרס. אפור כמו שמיכה צבאית (צילומים: נ.ב. סימון)

כיום היא מזכירה יותר מכל שחקנית מהקאמרי בת 63 אחרי שני ניתוחי פנים ובוטוקס בשפתיים. היא אפרפרה, מוזנחת למדי, ובכיכרותיה גדלים ללא הפרעה עשבי פרא והומלסוני חופש. בניין הקונגרס, למשל, שהוא העתק מושלם של בניין הקונגרס בוושינגטון ובכל עיר אחרת היה מוצג כפנינה ארכיטקטונית, הוא היום עצוב, מאובק ואפור יותר משמיכה צבאית. בקיצור, בואנוס איירס נראית כמו פאריז אם ראש העיר שלה היה שלמה שרף.

אך עם זאת, במיוחד ביום שמשי, יש בה הרגשה של חופש ושמחה, תושביה שותים את הקפסיטו שלהם בפארקים הירוקים, תיירים נרגשים מצלמים את הבית הוורוד של אוויטה, בתי הקפה רוחשים צעקות, חיוכים ועליצות, והרוח הארגנטינאית העליזה פורצת מכל פינה.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, ארגנטינה בכלל, ובואנוס איירס בפרט, הן אזורים נעימים ובטוחים לטיול, בלי חשש להירצח או להישדד יותר מדי פעמים. זה לא אומר שהייתי הולך לבד בלילה בשכונת לה-בוקה ערום עם כובע של קבוצת ריבר-פלייט ושטרות של מאה פזו דבוקים לי לפטמות, אבל חוץ ממקרה הקיצון הנ"ל, אני הרגשתי בטוח למדי. למעשה, רק פעם אחת ניסו לשדוד אותי. זה היה ממש בתחילת הטיול וזה היה מאד מפחיד: חבורה אגרסיבית ומיומנת של שודדים ניסו לקחת לי סכום גדול מאד של כסף, אבל נלחמתי בהם, לא ויתרתי, ובסוף לא טסתי אל-על.

מנגל בבִּיצה

בקצה של בואנוס איירס, אם מביטים במפה, יש אזור ענק, בגודל של ים, שאיננו מוגדר. מין אזור שבכל מפה שונה שתביט יהיה כתוב עליו משהו אחר: "פארק זואולוגי", "אזור אקולוגי", "שמורת טבע". ניתן להרגיש את מבוכתו והיסוסו של צייר המפות - מה אתה מנסה להסתיר שם, חבר? אזרתי חלציי ויצאתי בשליחות עיתונאית אמיצה לבדוק את ה"לא כלום" הזה.

ובכן, לא תאמינו מה מצאתי שם. יש ערים המסתיימות בים (הטובות שבהן), יש ערים שמסתיימות בחומה (הגרועות שבהן) ויש ערים שאין להן גבול ברור, והן מתפיידות אל שדות או מתמזגות אל ערים שכנות. בואנוס איירס מסתיימת בביצה. חומה קטנה ומעברה, אני חוזר, ביצה. ואני לא מדבר על איזו שלולית. ביצה ביצה, כזו שגורמת לאגם החולה לפני הייבוש להיראות כמו פיצוץ בשיבר. אד מרעיל של קדרות עולה ממנה, ריח עתיק ומבאיש של מוות, יתושים ומלריה מרחף מעליה וקני סוף ככל שהעין רואה. הגֶנים הקיבוצניקיים שלי החלו להתעורר: ביצה? היום? זה לא יתכן! התחלתי לתכנן שיטות ניקוז, שתילת אקליפטוסים וביעור ג'מוסים.  

הביצה בקצה העיר. רומנטיקה ואנופלסים

אולם אז ריח אחר עלה באפי: ריח הפאריג'ות (מנגלים) הניידות, כאלה המופעלות על ידי ארגנטינאים חייכנים המנפקים סטייקים שמנמנים עם צ'ימיצ'ורי בלחמנייה לזוגות הבאים להתנשק על החומה מול הביצה, ולמשפחות שבאות להלך לפנות ערב על הטיילת לאורך קני הסוף והאנופלסים. אחרי שניים שלושה סנדביצ'ונים כאלה פרחו מראשי כל מחשבות ייבוש הביצה ומוחי התמקד רק במשימה אחת: סייסטה. אז גם הבנתי שזה בדיוק מה שקרה לפני 200 שנה לארגנטינאים הבטלנים שהקימו את העיר. במקום לייבש הם הלכו לנמנם.

מרחרחים שוקולד

מבואנוס איירס המעטירה והמופזת הדרמתי אל עיירה ששמה הילך עלי קסם שנים: ברילוצ'ה. אגדות רבות שמעתי על עיירת הרים זו, שבה השוקולד נשפך כמו מים והסטייקים מן המשובחים המה.

מפעל שוקולד, ברילוצ'ה. בול כמו ברמת גן, רק בלי הסביח

ואכן, ברחובותיה המטופחים ניתן לראות תיירים סמוקי לחיים (בגלל הקור והסקי), שמנמנים (בגלל הסטייקים) וחייכנים (בגלל כל מפעלי השוקולד והגלידה שיש פה). למעשה, ניתן לחזות פה בנדידת להקות של בייגה-שוחטים בבגדי סקי, נחיריהם רוטטים מהתרגשות והם מרחרחים שוקולד, אשר פה, בניגוד לרמת גן, ניתן להריח בכל מקום. רוב התיירים באים לפה בעונה הזאת כדי לעשות כאן סקי, ומי שלא גולש, כמוני, מסיבות של עצלנות/פחדנות/שמרנות/רשלנות/אי התעוררות בבוקר, לא נותר לו יותר מדי מה לעשות כאן, מלבד כמובן, לסמן "וי" על כל אזור במפת חלקי הפרה.

רבים מכם ודאי תוהים איך זה שעוד מעט אני מסיים כתבה על טיול בחו"ל מבלי לפרט את מנהגי העישון של בני המקום. ובכן, זאת מהסיבה הפשוטה שארגנטינה נכללת ברשימת המדינות האומללות השוכנות תחת ההגדרה "סאחילנד". משמע מקום בו יותר קל להשיג לבלב להשתלה מאשר משהו לעשן.

נוף ברילוצ'אי. כמו שאמרתי, בול כמו רמת גן

בברילוצ'ה, כששאלתי בעדינות בחור מקומי איפה מתארגנים פה, הוא שלח אותי לשוק לחפש אחר רוכל (נשבע לכם) עם עין אחת, שהשמועה מספרת שלפעמים יש לו גראס. זו עמדה להיות בלי ספק עסקת הסמים המפוקפקת ביותר מאז הסצינה עם המשור החשמלי ב"פני צלקת", אם רק הנבלה הזה היה טורח להגיע לשוק באותו היום. ומכאן אפשר להוציא הודעת הרגעה לאימהות המודאגות: אם הילד שלכם מטייל בארגנטינה, קרוב לוודאי שהוא לא מעשן סמים. כמו כן, קרוב לוודאי שהוא חנון.

זקן מדי, עייף ולא מסטול בעליל. ועוד יש לי 40 שעות נסיעה עד דרום פטגוניה. תזכירו לי למה לא נסעתי להודו?

בשבוע הבא: נ.ב. סימון יורד לפטגוניה ופוגש את היונקים המדהימים ביותר בעולם: הלווייתנים, פילי הים ומוצ'ילרים צעירים ממנו בעשור.