ספארי בצלחת

את הכתבה הזו אקדיש לעולם החי המגוון של פטגוניה, חבל ארץ אגדי, עצום וקפוא בדרום ארגנטינה. מי שמצפה למחקר מדעי נוסח נשיונל ג'יאוגרפיק, ויקיפדיה ודומיהם, ובכן, לא צפויה לו אלא אכזבה. מודה אני שבימים כתיקונם רוב החיות העוברות לנגד עיני נשאלות על ידי שאלה אחת בלבד: האכיל אתה אם רעיל? אך מול יצוריה המופלאים של פטגוניה הרגשתי כמו נחום גוטמן בארץ זולו: פשוט נפעם.

נתחיל בגולת הכותרת. היצור המרשים, המיתולוגי והעצום, מלך המעמקים ובלי ספק היונק המרשים מכולם, מי אם לא הלווייתן. הכל מתחיל בסירת גומי קטנה ועליה מספר תיירים נרגשים וקפטן ארגנטינאי קישח וסגפן. הסירונת מרחיקה מהחוף, ובלב ים מדוממת את מנועה הזעיר.

תחילה לא מתרחש דבר, אך עוד לפני שהספקת לצעוק "את הכסף!" מתחילות להישמע נהמות עמוקות, וגלים זעירים מתחילים לרצד מכל עבר. ואז, כמו בחלום, מתרוממים לא הרחק מהסירה איים קטנים ושחורים, שלפתע מרימים זנב אדירים הגורם לכל התיירים לפקוק אצבעותיהם בטירוף על המצלמות. אך זהו רק מופע הפתיחה.

איזו תמונה, הא? (צילומים: נ.ב. סימון)

אט אט חגים הלווייתנים סביב הסירה, מרימים ראשם ונושפים אוויר ברעש של קומפרסור תעשייתי, עד שהראשון מתקרב אל הסירה, ובמשט איטי ומלא הוד ויפעה חולף מתחתיה, ואף מתחכך בנונשלאנטיות בתחתית הסירה, קרוב לוודאי כדי לנער מעליו איזה דג נקאי מרגיז. וכשהחיה העצומה הזו, שגדולה לפחות פי שתיים מקליפת הפיסטוק האומללה שאיתרע מזלך להימצא בה, חולפת בשיט דומם ומאיים מתחתיך, אתה יכול לחוש את אותה לפיתה קפואה בסרעפת שכמותה הרגישו אלפי יורדי ים לפניך לאורך ההיסטוריה, מיונה הנביא, דרך קפטן אחאב, וכלה בספן הארגנטינאי שלנו, שמנסה לשמור על ארשת אדישה, אך עווית לא רצונית מרעידה את קצה עינו. וכשהלוויתן מסיים את סיבוב הדאווין שלו הוא מציף אט אט את ראשו האדיר ומתייצב במרחק של פחות ממטר ממני.

פינת החי האטרקטיבית ביותר בעולם

שאר התיירים לא חדלים לצלם אך אני נרכן מעבר דופן הספינה ומביט למפלצת אל תוך העין. אני נוהם בכל ראותיי נהימה עמוקה של הערכה וידידות, והחבר השחור הענק שלי מצידו משחרר בתגובה נשיפה עצומה, אוויר קפוא ורסס ים וצחנת דגים ומעמקים. כך ניצבנו, יונק ענק שחור ונוהם, ויונק בינוני, ורדרד ומתרגש, אחד מול השני, ותקשרנו. פשוט תקשרנו. ואני יודע שבאותו רגע הבנתי משהו מאד עמוק ומשמעותי על החיים, האבולוציה והקיום, רק לא ממש ברור לי מה. הלוויתן נשאר מולי עוד רגע, קרץ לי ושקע במצולות. אני לא יודע מה איתכם, אבל כשהקרחונים ימסו וכל היבשות יוצפו, לי יש לפחות בן ברית אחד מול כל הכרישים צמאי הדם והקלאמריס והשרימפסים צמאי הנקם.

בואנה, הסרדינים האלה עושים גרעפסים חבל"ז

את הלווייתנים ואת פילי הים, כמו גם הפינגווינים והדולפינים, ניתן לפגוש בחצי האי ולדז, חצי אי בצורת פטרייה בחופה המזרחי של פטגוניה, המהווה משום מה מקור משיכה לכל אותו ג'ונגל תת ימי, והופך אותו לפינת החי האטרקטיבית ביותר בעולם, אפילו יותר מזו שבקיבוץ ניר אליהו עם העיזה והקביה והגמל.

פילי הים, לדוגמא, הם שקי שומן עצלים בטלנים ונרגזים, אשר מכלים את זמנם ברביצה סטטית על החוף, השפרצת חול קריר על גבם והשמעת קולות המזכירים יותר מכל תחרות גרעפסים בין החבר'ה של הפלחה. למעשה, אין צורך להרחיק עד פטגוניה כדי לחזות בפילים הימיים. ניתן פשוט לתת למשתתפי "לרדת בגדול" יום חופש באילת. בכל מקרה, הדבר המרשים באמת אצל הפילים הללו, זה שהזכר השמן, העצלן, הנרגן, והקולני מכולם נחשב גם לאטרקטיבי ביותר בעיני הנקבות (שגם הן, למותר לציין, אינן מופת של עדינות ונועם הליכות), והוא זה שבסוף מזווגן. בניגוד לפיק אפים התל אביבים, יש לי הרגשה שדווקא בין פילי הים הייתי נחשב לזכר נאה ומושך למדי. 

אם תגדילו את התמונה, תוכלו לראות את נ.ב. סימון באישון של הפינגווין

הכירו את המוצ'יסוטקייס

ואם כבר ביונקים נפוחים ומסריחים עסקינן, הגיע הזמן לדבר על היונק המצוי ביותר בפטגוניה: המוצ'ילר. רבים טועים לחשוב שהמוצ'ילר הוא אותו עלם מזוקן ומאריך שיער, התר את היבשת אחר הרפתקאות ונערות (המוצ'ילריות אגב, הם זהות לחלוטין עם ההתאמות הנדרשות), רגע לפני שהוא חוזר לאוניברסיטת באר שבע לחוג לפסיכולוגיה ומוריד את הפליז והקוקו.

ובכן, לא כך הדבר: זהו רק המוצ'ילר המצוי, אולם ישנם עוד לא מעט תתי זנים של המוצ'ילר, וזה המקום לחשוף אותם לראשונה. למשל: המוצ'יקלאבר, החורש את כל המועדונים ביבשת, לבוש רק בבגדי מסיבות, ובכלל לא מעניין אותו כל העניין הזה של ה... נו, איך קוראים לזה, נוף.

או המוצ'יגאמבלר, שכקודמו, חורך את כל בתי הקזינו, נידחים ומפוקפקים ככל שיהיו, ואת ערביו מעביר במשחקי פוקר מופקרים על 5 פזו מול חבריו, כשהקרחון המתנפץ מעניין אותו כשלג דאשתקד. ישנו זן נוסף, נדיר אמנם, אך מספר פרטים שלו אכן תועדו,

של המוצ'יסוטקייס, להלן המוצ'ילר שלא אכפת לו כלל ממבטי הבוז של חבריו, ומגיע לטיול עם מזוודה, רחמנא לצלן. תקצר כאן היריעה מלהרחיב עוד בנושא, אך לקורא המתעניין נאמר רק שקיימים זנים נוספים כגון המוצ'יבוּף, המוצ'יסטייק, המוצ'ימוצ'י (זוג מעצבן שכל הזמן מתמזמז) וכן הלאה, אך המחקר, כאמור, עדיין בחיתוליו.

כפי שציינתי בכתבה הקודמת, לא פעם הרגשתי ישיש אל מול אותם גורי מוצ'ילרים. בניגוד להודו, למשל, המושכת אליה טיילים בכל הגילאים (אחרי צבא/תואר/תואר שני/אקזיט/משבר גיל 50/40/30), ארגנטינה מתאפיינת בעיקר במטיילים אחרי צבא, ושיחות הדורמיטוריז האופייניות הם על נושאים מרתקים כגון איפה כדאי לעשות פסיכומטרי ומנהל המשמרת החתיך בסלקום. רפיון השכל האופייני לגיל הזה מקשה את התקשורת עימם, כמו גם נטייתם לא להישאר בשום עיירה או אתר יותר מיומיים, זמן שבהודו למשל מספיק בדרך כלל רק להכרות שטחית עם המרפסת בחדר.

ההוכחה שיש אלוהים

ואיך אפשר לסיים כתבה על יונקים בארגנטינה מבלי להקדיש מספר מילים לאצילה ולנהדרת מכולם, ההוכחה שיש אלוהים והוא אוהב אותנו, נזר הבריאה, הלוא היא הפרה הארגנטינאית (החבר'ה מאנונימוס ותנו לחיות לחיות - זה הזמן לעבור לכתבה אחרת).

עם כל הכבוד ללווייתנים ולפינגווינים (שיט! שכחתי לספר על הפינגווינים!) בארגנטינה מומלץ להתמקד בחיות האכילות. הבשר בארגנטינה כל כך טעים ומשובח ועסיסי וטרי וזול, שאין סיבה אמיתית לא לאכול סטייקים שלוש פעמים ביום, והם, הסטייקים, אם במסעדות של ממש ואם במזללות נידחות, לא פחות ממרהיבים.

שווארמה נוסח פטגוניה

ואכן, בבדיקות שערכתי בשובי לארץ הזהיר אותי רופא המשפחה שלי, שאני קרוב מאד בספירת הדם שלי למינוטאור, אותו יצור מיתולוגי שחציו אדם וחציו שור. לא שהיתה זו אשמתי הבלעדית: בכמה וכמה מפגשי האסאדו שהוזמנתי אליהם אצל משפחתי (אה, שכחתי לציין שגם ארגנטינה היתה טיול שורשים. כן, כן, ארגנטינאי ומרוקאי, מה שבהחלט מסביר את אופיי הנעים וקלסתרי המחוספס) כמויות הבשר והיין והצ'וריסוס היו יכולות לפתור משבר הומניטרי במדינה קטנה. שלא לדבר על שמחת החיים, העליצות והרעות הארגנטינאית, שאמנם לא משביעות כמו סטייק ביפה דה צ'וריסו של 700 גרם, אבל בטוח עוזרות לעיכול.

בשבוע הבא: נ.ב. סימון יורד עד סוף העולם, ומגלה את האמת על המסת הקרחונים.