עם ישראל, אנחנו מתחתנים

בשבוע שעבר התבשרנו על חתונה מפוארת, היו שאמרו "חתונת השנה" בעולם החרדי. היא מבלגיה, הוא מברזיל, והמאורע צוין ברוב פאר על חוף הים האדום. אחד המלונות המפוארים באילת הפך באחת למלון גלאט כשר עבור מאה וחמישים האורחים המאושרים, שזכו ובאו לשמוח עם בני הזוג ביום כלולותיהם. למרות שהחתן לא שוגר ממסוק והכלה לא הגיעה בצוללת (ככל הידוע לי), לא חסכו שם בהוצאות. ההפקה כללה אלפי הפרחים ואביזרי דקורציה רבים פיארו את האולמות (כן ברבים), לכבוד מעמד האיחוד המרגש.

כשקראתי את הידיעה בשישי בבוקר על כוס הקפה, אמרתי לעצמי ולכוס, "ואוו, אחלה דרך להתחיל חיים חדשים", ודפדפתי לי בנחת הלאה.

אבל בכל זאת משהו שם הפריע בקריאת הנייעס, וזה לא היה הקפה. זו התחושה הבועתית שמשדרים אותם "חוגגים ללא גבולות". כאילו אין בארץ אנשים שלא חלמו על סידורי פרחים בגודל דירה בעמידר, אלא על דירה בעמידר. עובדים קשיי יום שהמנות גורמה היחידות שראו היו אכולות למחצה, זרוקות בפח אשפה של מסעדת יוקרה או מרוחות מעל דפי העיתון ליד פרצופים באמצע הביס. במדינה שבה כל ילד חמישי הוא עני, זו הידיעה הבולטת יותר בעיתון? זה איך לומר? מריח טוב מדי.

אז יאמרו הציניקנים: מה לא נחגוג? נקיים אירוע בבית תמחוי? ברור שלא. שאלת מיליון הדולר היא, לא האם כדאי לשכור מעצב תפאורות בעל שם עולמי לשדרת הכלה. אלא היכן באמת עובר הגבול בין אירוע אלגנטי, מכובד, ויוקרתי לבין הפגנת ראווה נובורישית, נוצצת ומנקרת עיניים? ומי הוא אותו אחד שאמר כי אירועים משפחתיים משמחים צריכים להפוך למפגן כוח וקשרים וכל המרבה ברנז'אים הרי זה משובח?

אחרי שדיסקסתי את הנושא עם כל מי שהיה במקרה בסביבה. הגעתי למסקנה המתבקשת שאומנם "מותר" להיות מיליונר או חבר כנסת. ואין שום רע בלרצות את המיטב לילדיך ביום חגם. אבל בבקשה בטעם. אין שום תירוץ למרוח שמחה משפחתית מעל דפי העיתון, כשהרבנים שהשתתפו באירוע מתוך רצון אמיתי לזכות במצווה, הפכו לעלי תאנה לכמות ה"פלאשים" הבלתי נגמרת ותיעוד החופה מכל זווית אפשרית.

אז עם כל הכבוד למשפט "מתחתנים רק פעם אחת", יש מקום לאיפוק, למידתיות, לאיזון שבין פנטזיות פרועות לנימוס אלמנטרי של לא לנקר עיניים. ואם לא התאפקתם, אל תכניסו את ההפקה הפרטית לעיתון למען יראו ויאכלו ת'לב. כמו שאמרה לי פעם מיליונרית חרדית שמתעקשת לשטוף בעצמה את השיש האיטלקי בבית: עושר הוא לא דבר רע, ראוותנות כן.