הצלחה בפיתוי: לא חייבים להיוולד עם "זה"

מרכיב קריטי בכניסתו המוצלחת של כל פריט אוכל למקרר ולדיאטה השוטפת שלנו הוא הידע איך, לכל הרוחות, אמורים לאכול אותו בלי לסגור לילה במיון. ידע שבלעדיו מעולם לא היינו מגלים את נפלאות תפוחי האדמה או הפטריות, ולא היה נולד הפאשיזם הקולינרי שאנחנו קוראים לו צ'יפס. אם נמתח את המטאפורה הזו רק עוד קצת, נוכל להגיע למקום שבו יושבת קהילת הפיתוי והפיק-אפ. על יד הארטישוק.

היה היתה פעם פרדיגמה ששלטה הרבה שנים, שני מיליארד פלוס מינוס, או כך לפחות סיפרו לי פעם בפקולטה לביולוגיה. עוד בטרם ידע מוחנו המפותח לעכל מונחים מורכבים כמו "פרדיגמה", צצה לאיזו צורת חיים פרימיטיבית למדי הברקה: קצת אחרי ארוחת הבוקר היא הצליחה, לגמרי בטעות כנראה, לעשות משהו שהמומחים קוראים לו מיוזה, ואנחנו קוראים לו הזיון הכי פראי שהיא ידעה מימיה. מאותו בוקר, ולמעשה עד היום, כל הצאצאות של אותה צורת חיים מחפשת להן את בן הזוג עם הגנים הכי פאקינג טובים שהן יכולות לאתר. היו, לאורך השנים, גם צורות חיים שסברו שכל הסיפור של להעדיף את הגנים הטובים הוא סתם בילבול מוח. היו, נו. נחשו אתם למה.

הכל היה נורא פשוט, עד שהגיע איזה יונק מוזר עם קצת יותר חומר אפרפר מלכל היתר, מארג חברתי ואפילו אי-איזו יכולת חשיבה מופשטת, ובלי להיכנס יותר מדי ללמה ולאיך, תרגם את זה ל"או שנולדת עם זה, או שאין לך את זה".

"זה", כמובן, היה אותה עיסה אפלה שאיפשרה לך להיכנס לשיחה עם בת המין הנשי ולהתעורר לצידה כמה ימים מאוחר יותר, ולהצליח לחזור על התרגיל באופן עקבי יחסית.

גם בשלב בו מישהו גילה שאפשר גם להלביש איזו חתיכת מעי-חזיר על הצ'ופצ'יק ולהימנע מהתחייבות רב-שנתית ל"האגיס" בעת ביצוע התרגיל לא זעו העמודים עליהם עומד העולם.

ואז, יום אחד, מישהו שם לב. רבים וטובים אמנם שמו לב עוד הרבה קודם, אבל המישהו הספציפי הזה היה מיוחד, כי הוא לא רק רץ וסיפר לכל החברים שלו, הוא לקח את זה צעד אחד הלאה. הוא התיישב וכתב מילון.

מיסטרי, איש במה וקוסם בעברו, אם כי לא מאוד מוצלח ביחסיו עם נשים באותה עת, גילה שלבדר נשים בפאב מאתגר יותר מלבדר אנשים על הבמה. הוא התחיל לבודד את הטריגרים של המשיכה הנשית ולבחון דרכים לספק את מנגנון "זיהוי הגנים הטובים" הנשי. הוא ניסה דברים. היו כאלה שהצליחו לו, היו כאלה שלא. הוא צפה בבעלי ה"זה" מלידה. הוא פרסם דו"חות מידי ליל-יציאות בקבוצת דיון בראשית ימי האינטרנט, והמשיך לנסות, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, באדיקות. כשהכל התחיל להתחבר יפה, הוא תפר את "שיטת מיסטרי" וזרק אותה למים. והאדמה רעדה.

השיטה. רבים מאיתנו כבר שמעו, קראו או אפילו מכירים את השיטה, ולצערי הרב רוב האנשים לא ממש מבינים על מה בדיוק הם מסתכלים. הם רואים רשימת הוראות - סדרת "עשה" ו"אל-תעשה" - ומבינים מזה שאם יילכו לפי רשימת הקניות הזו ויסמנו "וי" ליד כל שלב אחרי הביצוע, יבוא גואל לישראל. זו ראייה שמזכירה קצת אנשים "דתיים" שדתיותם מסתכמת בביצוע מצוות מכאני, בלי שום הבנה של מה הם עושים ולמה לכל הרוחות הם עושים את זה. הם אוכלים את הארטישוק שלם. כמו ביהדות, גם בחיזור, יש הרבה יותר קרחון מתחת למים לעומת החלק שרואים מעליהם.

מיסטרי לא שינה את העולם בזכות שיטה להתחיל עם נשים. הוא שינה את העולם בכך שהוא נתן לו, דרך השיטה, ארגז כלים ועקרונות מנחים להתמודדות (עם הצלחה סטטיסטית טובה למדי) עם פחות או יותר כל קושי ומשוכה נשנים בהן ייתקל גבר בדרכו מהמגע הראשון ועד לסקס הראשון – יש כמה וכמה. שיטות שונות ומשונות נולדו מאז בשפע, אבל אף אחת מהן לא נתנה מענה והתייחסות כה הולמת לכל הקשיים הפופולריים. השיטה היא לא שם כדי בהכרח ללכת אותה צעד-צעד. היא צוהר. מפה. מילון דרכו יכול גבר סוף סוף להבין מה באמת מתרחש בעולם המוזר של התפישה הנשית, מתורגם לשפה הלוגית שלו, במקום לקרוא בדיחות עייפות באימייל שמתחילות ב"אשה: כן=לא, לא=כן", לגרד בראש ולומר "וואלה". חרף זעקת רבים מבעלי ה"זה" מלידה, כעת הוא יכול כמו בעולם הריקוד, המחשבים, הבישול או כל תחום מקצועי אחר, לשים דעתו לכך וללמוד. שיזעקו. אם בזכות זה הוא יקבל גישה לסקס ראשון באופן עקבי, הפור נפל.

המנטרה הישנה, "או שנולדת עם זה, או שאין לך את זה", סיימה את תפקידה בכבוד. בשעה טובה, במשקל בריא ובבריאות תקינה, נולדה הפרדיגמה החדשה:

"אפשר גם ללמוד את זה".

גברים רבים ראו ש"אפשר ללמוד את זה", והבינו מכאן ש"זה" זו שיטת מיסטרי, כלומר השיטה עצמה, או כל שיטה ספציפית אחרת, מתוך הנחה שהשיטה תציל אותם מלהתעורר לבד בבוקר. אחרים קידמו את מיסטרי, סטייל, דיאנג'לו או כל "גורו" אחר, לדרגת אל - והתחילו להשקיע את מיטב זמנם, כספם ומאמציהם בסדנאות יקרות בחו"ל, תוך הפניית מאמציהם ל"צפייה בגורו" או "צפייה בגורו הכי תותח בעולם" כפתרון לכל בעיותיהם. החומר אמנם נלמד, אבל הלימוד כרוך בשינוי פנימי. נושא החומר הוא "אני", לא הגורו או אפילו האשה. לא באמת צריך לרדוף אחרי מיסטרי לכל קצות תבל או להתעסק במעשיו בימינו. הוא עצמו אינו רלוונטי. הוא אינו הנושא.

התהליך הוא תהליך שינוי עצמי מאוד רחב-היקף. הוא מורכב מלפחות שלושה מרכיבים ודורש המון סבלנות, כוח, אורך רוח ונכונות ללכת בדרך עד הסוף, ולא-משנה-מה.

המרכיב הראשון הוא התיאוריה. צריך לקרוא, להבין ולעכל את מיסטרי בשביל ערכת הכלים הבסיסית והבנה מתי ואיפה משתמשים בכל סוג של כלי. לאחר מכן רצוי ומותר לרכוש כלים נוספים, למשל לקרוא ולאמץ יכולת "קוקי-פאני" של דיאנג'לו (התנשאות או כעס חזקים ועם הרבה ביטחון, אבל עם רמיזה עבה שזה בהומור), וכל דבר אחר שפשוט עובד ועקבי עם הפרסונה שלנו.

התברר ששפת הגוף שלי משדרת "אני חושש/מפחד"

עוד תיאוריה חיונית לחלוטין היא שפת גוף. אני פשוט שמתי בכיס פנקס ועט. במשך כשבוע רשמתי כל סוג של הבעת גוף שמצאתי שאני עושה – סוגי ישיבה, שילוב רגליים, עמידה, הליכה, דיבור - ואז לקחתי ובדקתי באינטרנט מה אומר כל אלמנט בשפת הגוף שלי. התברר שאני אומר, ב-20 דרכים שונות, "אני חושש/מפחד/לא-בנוח". נפטרתי מהבעות הגוף האלה והחלפתי באלטרנטיבות הרצויות. חזרתי על התהליך שוב. צפיתי בכמה סדנאות. יש יו-טיוב, יש גוגל, ואפשר גם לקנות. זה לא תהליך של יום, אלא תהליך מתמשך של לתפוס את עצמך עושה את מה שעשורים שלמים עשית, לקלוט שעשית את זה - ולהפסיק.  

שני המינים צריכים לאמץ גישה בריאה כלפי שיפור

חשוב מכל, צריך לאמץ גישת שיפור בריאה (וזה תקף באותה המידה לשני המינים). בגישה הזו אין שום נתיב שמוביל לכישלון. אין תסכול. אם אתה גבר, תשכח שצחקו עליך אי-שם בתיכון. תעביר את זה. פאדיחה אינה כישלון, היא עוד מטבע לקופת הניסיון, קופה שאפשר למלא אך ורק ממטבעות, מטבע מטבע. רק ככה. לא משנה אם יצא או לא יצא, מכל מגע אנחנו רק מרויחים ונהיים אנשים עשירים יותר, וביום שנתייצב מול בן (או בת) זוגנו העתידיים, הניסיון שרכשנו יקטין את סיכויינו לעשות משהו מטומטם, יביא אותנו ממקום של אנשים בוגרים יותר וישמש כבסיס איתן לביטחון העצמי.

והנשים?

נשים רבות, ככלל, לא מתמודדות עם כל זה טוב. מעבר לבלבול שקיים בין שחקן המשחק לבין שחקן משחקים, יש בקרב נשים רבות גישה לפיה כל מי שחשוד כתלמיד אומנות הפיתוי מתויג מיעד כבוגד, מניפולטור, עבריין-מס ואנס חתולים, ללכת ללמוד את "זה" רומז שבעצם אין לגבר המדובר את "זה" בגנים. סבבה, רק עם הרקורד שיש למין הנשי בזיוף תכונות גנטיות (עקבים, איפור, פוש-אפ), אין שום פסול בעניין. כל אחד עושה מה שעובד בשבילו. בטבע לא תמצאו הגינות, רק התאמה והישרדות. התאמנו את עצמנו. תתמודדו.

יש עוד קבוצת נשים שדבר קיומה הובא לתשומת ליבי על ידי ידידה טובה והראוייה לציון מיוחד. אלה נשים שהקדישו מחשבה להתפתחות החדשה ואימצו גישה מנוגדת לפסילה מוקדמת של שחקנים. עובדת היות הגבר שחקן לא חייבת למשוך אותן לכשעצמה, אבל הן ימקדו את מאמציהן בחיפוש דווקא בקרב "מביני דבר" ולא מסביבם. הגישה הזאת גורסת שגבר שמוכן לעבור, מרצון ומבחירה, תהליך שינוי עצמי ולהתמודד פנים-מול-פנים עם הדבר הכי מאיים שקיים כיום בחברה המודרנית - הוא הדבר האמיתי. גבר שיוצא להילחם בחיה ממנה איש אינו מוגן, הפחדים והמגבלות הפסיכולוגיות שלו עצמו, ולצאת עם ידו על העליונה, הוא ודווקא הוא ניחן בתכונות שהן רוצות בילדיהן.