נפרדים מרוני ג'יימס

מחר, יום שישי, ה-7.3, ימלאו שבעה למותו של רוני ג'יימס, המייסד והיינן של יקב צרעה. חשבתי שכמה מילים אישיות יהיו ראויות, במיוחד לאור העובדה שרוני הוא אולי הראשון מבין ה"בוטיקאים" שנפטר. במילה "בוטיקאים" אני מתכוון למייסדי יקבי הבוטיק של העשור וחצי האחרונים.

פגשתי את רוני לראשונה בסיור עיתונאים לקראת פסטיבל יקבי יואב יהודה הראשון. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת במושגים של כתבים ועיתונאים תל אביביים, ואחרי כשעה נסיעה מתל אביב, בחברתו של מדריך טיולים הזוי במקצת אך מעניין – זכורים לי דברים שקשורים בתחנות רוח, סכרים באיילון והגנה על תל אביב מפני שיטפונות – הגענו לאחד מהכרמים של יקב צרעה. שם, תחת עץ, היה פרוש שולחן ועליו בקבוקי יין וארוחת בוקר – גבינות שונות וירקות. את פנינו קידם רוני ג'יימס, שהוביל את מי שלא הסתובב מיד אל שולחן התקרובת, לבור גדול בפאתי אחת משורות הגפנים.

במשך קרוב לשעה דיבר רוני על הבור שלו: הצביע על שכבות הקרקע השונות, על חלוקי הנחל שהיו שזורים באדמה ועל טיב האדמה שסביבם. הוא דיבר על השקיה, על צימאון הגפן ועל מבנה בית השורשים שלה ועל האופן שבו כל אלה משפיעים על טיב היין. אחרי כמה דקות שמתי לב שנשארנו פחות או יותר הוא ואני, לבד. אני מקשיב ממרחק מסוים והוא – נתון כולו בעולמו שלו, מרצה ומדבר בלהט רב על הטרואר שלו, על פנים, רוחות ולחות.

והתשוקה הזאת עברה ליין.

היין של צרעה – היין של רוני ג'יימס – תמיד טוב ותמיד יש בו אמירה. הוא אף פעם לא משעמם. והוא גם לא יכול להיות כזה: אם מישהו משקיע מידה כזו של מעורבות בכרם, ביין ובעשייתו, כמו שרוני השקיע, הוא לא יכול להוציא תחת ידו משהו שהוא פחות מטוב מאוד. בכל טעימה שערכתי ל"בקבוק", ובה השתתף יין של צרעה, תמיד היה מישהו מצביע ואומר "וואלה, את היין הזה מאוד אהבתי. יש בו משהו שונה". הדבר השונה הזה הוא לא רק נגיעה אישית, אלא הקפדה על הוצאת המקסימום מהאדמה דרך היין. עשיית יין מודרני – כן. באופן שיוציא אותו יין מדי שנה, תמיד מצוין, תמיד "למדליות", אבל שכל אלה ימסכו את טעמיו – לא.

רוני נפטר אחרי מחלה קשה שבה נאבק זמן רב. בהלוויה שלו, בין מאות המלווים, נכחו כמעט כל אנשי היין בישראל – מנהלי יקבים ובעלי יקבים, ייננים ראשיים ועוזרי ייננים, אנשי שיווק, מדריכי יין, אוהבי וחובבי יין ואפילו כמה עיתונאים. הייתי יכול לתת כאן מעין "קורות חיים" של רוני ג'יימס: מהעלייה לארץ כילד, ממצרים, דרך המעברה, דרך בית הספר החקלאי, הצבא – ששת הימים – גבעת התחמושת - וכיפור – החרמון – עד לבקעה, ולבסוף לצרעה, לכרמים. יכולתי, אבל אני לא מכיר מספיק. מה שאני כן יודע הוא שאולי במקרה, ואולי שלא, כמה וכמה אנשים מצוינים בעולם היין שלנו וסביבו הגיעו מצרעה: גיל שצברג – אמפורה ורקנאטי, עודד שהם – מכרמל ועד היום בישראקו, אורי חץ – שאטו גולן, איתן בצראי - כרמל, תאיר ושאול לפידות – חובבי יין, כולם בני הקיבוץ. מקרה או שלא, כאמור, יחליטו אחרים. אני חושב שבהקשר למורשת האישית והמקצועית של האיש, שגם היו לו לא מעט תלמידים ומתייעצים מקרב אנשי היין, השמות האלה אומרים הרבה מאוד, אם לא הכל.

באוקטובר 2007, כשכולם התלוננו על הבציר, על טיבו ועל טיב הענבים, פגשתי את רוני אצל זאב דוניה, איש "סוסון ים" ותלמידו. ישבנו על המרפסת, בערב קריר, קריר כבר כמעט להחריד. רוני שאף מלוא ריאותיו מהאוויר היבש והקר והכריז: "אני לא בוצר. אני מחכה. אין לי מה למהר. מגיעים לילות קרירים, ואוויר אחר. זה יעשה טוב ליין". הסבלנות הזאת, ההסתכלות על הדברים ברמת המיקרו, כדי לדעת ולהשליך מהם על רמת המקרו הייתה בעורקיו ולא בעוכריו. הוא חיכה, האיר פנים תמיד לכל, ונתן לכל זמן. הזמן, לצערי, הגיע.