זה לא פרינג'

30 שנה אחרי שהתגייס להקמת תיאטרון נווה צדק, ששינה במידה רבה את מפת העשייה התיאטרונית בישראל, חוזר איש העסקים מיקי ירושלמי לאותו המקום ואל אותו הרעיון עם קונספט חדש שמרכז סביבו יוצרים ויצירה תיאטרונית מאתגרת.

זה החל עם פנייה של שלוש קבוצות יוצרים ששיתפו את ירושלמי במצוקת המקום והמשכיות קיומן של הצגות בתל אביב, והפך תוך שבועות ספורים לבמה חדשה ליצירה ישראלית מקורית ואיכותית, שאין סיכוי שתראו אותה בתוך ליבת המיינסטרים. גם בבתי הפרינג' הפועלים בעיר, לא נמצא מקום שיאפשר חיים רציפים להפקות של שלוש הקבוצות על מנת שאלה יוכלו להתפתח או לבנות לעצמן קהל משלהן. כמוהם, יש לא מעט הפקות איכות אחרות שגוססות לאיטן והבעיה, כך עושה הרושם רק הולכת ומחריפה.

המאה השלושים. תמשיך לחיות על במת ירון ירושלמי (צילום: אייל לנדסמן)

"למלא תכנית אמנותית ולהציע תיאטרון איכותי זו לא בעיה כיוון שיש עשייה תיאטרונית משמעותית מאוד ועשירה שפשוט גוועת", אומר הבמאי ארי רמז, "הבעיה היא מקום ורמת פְּניוּת שתאפשר ליצירה להתגלגל". רמז, שעיבד וביים את "המאה השלושים", אירוע תיאטרוני-פואטי משובח המבוסס על שירתו של דוד אבידן, עמד כבר להרים ידיים אבל ביחד עם איש התיאטרון יענקלה יעקבסון, שכתב וביים את ההצגה "הדוד הנק" שעלתה בסמינר הקיבוצים ונאלצה להתפנות משם, והבימאית יעל טילמן, בימאית ההצגה "היטלר הרובוט והסכין" שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל עכו ומאז הלכה ודעכה, החליט לשלח על פני המים בקשה אחרונה שתדחה את הקץ.

הפניה לירושלמי ולמרכז סוזן דלל נעשתה מתוך מחשבה שאולם הבית המשמש את תיאטרון ארנה פורת, כמו גם מופעי מחול קטנים, עומד רוב ערבי החודש פנוי. התגובה, כאמור, היתה מפתיעה לטובה ומיידית. "היתה בקבוצה הזו רוח חלוצית שהזכירה לי את ימי ראשית הדרך כשהקמנו את מרכז התיאטרון בנווה צדק שהיתה עד אז שכונה של פשע, זנות וסמים", מסביר ירושלמי את ההחלטה לעמוד מאחורי היוזמה, "ברוח החלוציות הזו הרי הפכנו את המקום לפנינה. לא הקמנו עוד הבימה או עוד הקאמרי, שלהם ממילא המדינה דואגת.

"האמת העצובה היא שאת המדינה לא מעניינים גופים קטנים, מעניין אותה המיינסטרים – האופרה, הקאמרי, הבימה והפילהרמונית. צריך לומר את האמת וזה שהשונה, האחר, הקטן, אלה שבאמת אין להם סיכוי ונזקקים לעזרה, לא בראש מעיניהם כי בשביל זה נדרשת השקעה, סבלנות ואורך רוח. אני מקווה מאוד שלשלושת הקבוצות הקיימות יצטרפו אנשים טובים נוספים. אני רואה חשיבות עליונה לעודד דווקא את אלה שנופלים בין הכיסאות ואין להם גב".

הדוד הנק. עוד הפקה שלא מצאה לעצמה מקום (צילום: אייל לנדסמן)

יעקבסון, רמז והמפיק גלעד ברנע, ששותף ליוזמה, לא מתלהבים מהחיבור האוטומטי של הפרויקט עם המונח פרינג'. "המילה פרינג' כבר מזמן לא מתייחסת לפעילות שאינה נמצאת בזרם המרכזי, אלא למופעים ניסיוניים שמוכרים את עצמם בזול", הם אומרים, "המושג הזה הפך שם קוד להצגה זולה, במקום שלא נהנים להגיע אליו לקהל בעל אורך רוח מיוחד. זה מאוד מבלבל ולכן אנחנו מסירים את הביטוי הזה מהשולחן. אנחנו רוצים להציע תיאטרון עצמאי, דובר עברית שלא מוצא את מקומו במוסדות הקיימים ומדבר בשפה ייחודית. זה פרינג'?".

כנגד כל התנאים

בהתחשב בעובדה שההצגה "המאה השלושים" כמו גם "היטלר, הרובוט והסכין", עלו בבכורה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, השיוך של ההפקות הללו לפרינג' אינו מופרך לחלוטין. גם "הדוד הנק" שהחל את דרכו בסמינר מצטרף באופן טבעי להגדרה.

עם זאת כשבתיאטרון תמונע מציעים כרטיסים להפקות תיאטרון ומחול עצמאיות ב-25 שקל, קשה שלא להבין הסתייגות של יוצרים שחרדים ליצירתם. "הפקה שנכנסת לבתי הפרינג' הקיימים חייבת לשחק על פי תנאים בלתי אפשריים", הם אומרים, "העמדת התפאורה של ההצגה מתאפשרת באותו היום של המופע או מקסימום במהלך הלילה שקודם לו. הצגה חדשה תרד יום אחרי. בשביל שבתי הפרינג' יוכלו להתקיים, הם משבצים כמות מטורפת של הפקות מתחלפות בשביל לאפשר לקהל מגוון. יוצא מזה שהצגה תופיע במקרה הטוב אחת לחודש וזה בלי לדבר על כך שבזמן חזרות התאורה להצגה, הרכב רוק עושה בלאנס באולם המקביל. אלה לא באמת תנאים ליצור".

"היטלר, הרובוט והסכין". מה עוזר מקום ראשון בפסטיבל עכו? (צילום: עלמה מכנס)  

זה לא שהם מפחדים מקשיים, יוצרים בשוליים בוודאי כאלה שכמותם שכבר עברו כברת דרך, יודעים ששם המשחק הוא הישרדות. מה שמטריד אותם במיוחד הוא ביזוי היוצר והיצירה. "הדבר המזעזע במיוחד הוא שתיאטרון גובה מהקהל על כרטיס כניסה להצגה מחיר שנמוך מכרטיס לקולנוע", אומר יעקבסון, "לזה אני לא מוכן. לא ייתכן שיצור חי יעלה פחות מצלולויד. לצערי מרבית המקומות שפועלים כיום בתל אביב נכנעו לזה".

גם ברנע מחזיק באותה הדעה. "פרינג' אמור היה להיות מה שאינו נכנס למגרות של המרכז, אבל הקונוטציה למילה היום היא הצגת סטודנטים שלא מרוויחים עליה כסף, שלא גובים כסף ושבכלל יגידו תודה שהיא עולה על הבמה פעמיים. רוצים שאמנים ישלמו בכדי להיות על הבמה".

פרץ אדיר של כשרון

למען הסר ספק ולטובת הקדמת תרופה למכה, הם מדגישים שלהתעשר מהיוזמה אין סכנה. "לכל אחד מאתנו יש טכניקות אחרות למלא את המקרר", אומר רמז ומוסיף, "מה שאנחנו אומרים זה שיש אנשים שמוכנים להלחם בכדי להיות על הבמה ולקיים יצירות שהם מאמינים בהם. אנחנו רוצים לבנות קהילה של יוצרים שעובדים יחד ומתגייסים כל אחד לעזרת השני במהלך תהליכי ההפקה. אנחנו אומרים שכל אחד מאתנו לא רוצה להפוך לגוף נפרד שחייב לייצר על פי תקנות התמיכה שיצרו המדינה והעירייה שלוש הפקות בשנה רק בשביל לייצר, שאנחנו מסתפקים ביצירה אחת מצוינת של כל אחד מאתנו ושביחד נוכל לתת לקהל הפקות איכותיות שלקחנו את הזמן לעבוד עליהן בשקט".

במילים אחרות הם מסכמים: "יש פרץ אדיר של כשרון בארץ שהממסד לא מסוגל להכיל. ישראל בנתה נתיבים מוגבלים לעשייה שמכריחים אותך להיות יוצר חד פעמי או להתמסד שזה אומר להקים מסביב מפעל שלם עם מערך אדמיניסטרטיבי וקבוצה יצרנית שתצדיק את קיומה למען הרקורד. אי אפשר לעמוד בזה אם רוצים לקחת את הזמן לעבודה על כל הפקה".

בשביל יענקלה יעקבסון, שהיה חלק מהיוצרים שהרכיבו את תיאטרון נווה צדק בתחילת שנות השמונים, מדובר בסגירת מעגל. "יש כאן כנות ותמימות שבלעדיהן אי אפשר לעשות אמנות", הוא אומר, "יצירה זורמת ממך כמו מים וכשהיא נתקלת בקירות היא נכנסת תחתיהם. לאורך השנים איפה שהיה לי מקום להופיע, הופעתי שם. בבית ירון ירושלמי, ממש כמו אז בתיאטרון נווה צדק, ניתנה תחושה של חופש שמאפשר ליצור בלי סד שיגביל או יסרס ולא ייתן ליצירה לפרוח. יש פה פלורליזם וזה חשוב".

על כך מוסיף רמז: "יוצרים מחפשים שותפות ולפעול ביחד. העבודה בואקום מולידה תחושה שאתה כל הזמן תחת אש מנסה לקיים את ההצגה בתת תנאים. הסולידריות היא הדרך היחידה להתמודד".

העבודה במשותף מאפשרת לכל הנוגעים בדבר להוזיל עלויות הפקה וביחד עם הגב הנדיב של משפחת ירושלמי ומרכז סוזן דלל, עושה הרושם שלגוף שבהתהוות יש סיכוי אמיתי לצמוח. ניסיון דומה שצלח היה הקמת עמותת הכוריאוגרפים העצמאיים שפועלת מזה שבע שנים בהצלחה רבה.

בבית ירון ירושלמי לתיאטרון מאמינים שגם הקהל יגיע. "הקהל לא מטומטם, הוא יודע מה טוב", אומר יעקבסון, "אבל קהל הולך לאן שמוליכים אותו ולצערי הרב לאורך הזמן נתווה סוג מסוים של בון-טון שקביע הרגלים. אני עובד הרבה מאוד עם ילדים ואני יודע שאם תתני לילד משהו אחר שישאיר בו שריטה במובן החיובי של המילה, הוא יחפש כל הזמן לגעת באותה השריטה שגרמה לו להרגיש".

אתה אומר שיש כאן בעצם חינוך רע של קהל?

יעקבסון: "אני אומר שיש פה הרגלים רעים ושהאופציות שעומדות לרשות הקהל ממוצעות. הרגילו אותו לְצפּוֹת לתיאטרון מסוים. כל מה ששונה, שמצריך מאמץ, ישיבה אחרת או קשב אחר, מסובך פתאום. זה חינוך מחדש ושינויים, כידוע, דורשים זמן".

לצד ההצעה התכנית השונה של בית ירון ירושלמי, יידרש הקהל להסתגל גם לשינוי בתפיסה של מרכז סוזן דלל שמזוהה לאורך השנים האחרונות בעיקר עם מחול. "זו סגירת מעגל גם בשבילי", מסכם מיקי ירושלמי ואומר, "אני באמת מקווה שהיוזמה הזו תצלח. אם תשאלי האם החלום הוא להקים בעתיד קבוצת תיאטרון יוצר שתפעל במקום? בהחלט יכול להיות. גם כשהגענו לנווה צדק בשנת 1979, התחלנו בלאסוף יוצרים ושחקנים מכאן ומשם ובסופו של דבר הוקם הקולקטיב. זה לא הולך להיות גוף מסחרי ולכן מדובר בדרך חתחתים, אבל אני מאמין שזה אפשרי".