הורים, תפסיקו לאיים על הילדים

זה מתחיל כשהילד בגיל שנתיים: "אם לא תפסיק לבכות אני לא אשחק איתך". זה ממשיך בגיל ארבע בסוּפר: "אם לא תפסיק לצעוק אני לא אקנה לך את הסוכרייה", ובגיל עשר: "אם לא תקום להכין שיעורי בית אין טלוויזיה היום". גם כשהילד כבר בגיל שבע עשרה לא עייפנו מלומר: "אם לא תחזור בזמן – אני לוקח לך את האוטו לשבועיים". וכך זה ממשיך, גדל ומתרבה כחיידק אלים שאינו עוצר, הטורף כל פיסה של רגע חינוכי מאתגר הנקרה בדרכו.

רבים מאיתנו גילו את ה"פטנט החינוכי האולטימטיבי" – כשהילד מסרב, "ננעל" ונדמה שאין כל דרך לגרום לו למלא את בקשתנו – אין כמו נשק יום הדין – הנשק הבטוח של האיום: "אם לא... אז...".

הרי בואו נודה באמת, אנחנו מאיימים כאשר אין לנו כוח לנקוט פעולה ממשית – הרבה יותר קל בסופו של עוד יום מתיש להמשיך לשבת על הכורסה ולשחרר לעבר הילד איזה איום קטן או שניים, מאשר לקום ולנקוט פעולה חינוכית שלמה.

וליתרון זה נוספים יתרונות חשובים לא פחות: אנחנו ההורים, מחד, מרגישים שידנו על העליונה. הנה הסתיים לו בהצלחה עוד קרב במערכה המתישה שבה השגנו את מה שרצינו, כי מעת לעת האיום מצליח לנו - איימנו והנה הנס קורה ממש לנגד עינינו – הילד קם להכין את שיעורי הבית.

מאידך, הילד מצדו השיג גם הוא את שלו ו"הוריד אותנו מהווריד", הפסיק את ה"חפירות" ועכשיו הוא יכול להמשיך בשלו. אם כך, בא לציון גואל – כשלא מצליח לנו להשיג את שיתוף הפעולה של הילד בדרכי נועם של הילד – כל מה שצריך זה לשלוף איום קטן ואם אפשר תוך כדי מנוחה על הכורסה או צפייה בטלוויזיה, אשרינו.

האיום - שגיאה נפוצה וממכרת

אז לא. זה לא כך. התבלבלנו וטעינו בגדול! האיום הוא אחת השגיאות ההוריות הנפוצות והממכרות ביותר. התוצאות הבלתי נמנעות משימוש באיומים הן:

• הילד לומד באמצעותנו שלא צריך להתרגש מהוריו וכי ניתן להמשיך בסירוב, בחוצפה, בהתעקשות ובנמנום הקיומי עד שנשמעת מילת הקסם "אם לא... אז..." – זה הסימן. עכשיו צריך להתעורר ולא דקה אחת לפני. מה שמכונה "להוציא לנו את המיץ" עד הדקה האחרונה.
  

• ההורה לומד לדלג מהר מאוד לעבר האיום – לזנוח כל אסטרטגיה של כבוד, נימוס, חינוך - ולעבור לשורה התחתונה. אין זמן. ללכת מיד על האיום מבלי להשקיע בעבודה חינוכית תהליכית.
  

• אין מנוס מלהודות, זהו מתכון הבטוח לאווירה משפחתית עכורה, כעוסה, מתוחה וחשוב מכל: שאינה מקדמת דבר.
  

האינסטינקט ההורי - לפעמים מקור לטעויות

ההנחה החינוכית השגויה המצויה בבסיס השימוש המוגבר באיום היא כי מה שמפסיק את האברסיה / הקושי עכשיו וברגע זה, הוא כנראה יעיל ואין סיבה להימנע ממנו, להפך – ניתן להרבות בו שימוש.

הנה לנו עוד נקודה שבה מתברר כי הורות היא מקצוע שיש ללמוד אותו, כי, מה לעשות, לעיתים קרובות, האינסטינקט ההורי גורם לנו דווקא לעשות טעויות. מה שהשכלנו להבין בחיינו המקצועיים, בחיינו החברתיים – טרם הבנו בחיינו המשפחתיים – אין אוכל חינם, אין קיצורי דרך, אין קסמים ופטנטים.

בדיוק להפך, מה שמפסיק את ההתנהגות המתריסה של הילד עכשיו הוא בדיוק מה שגורם לו לחזור ולעשות זאת בפעם הבאה ולאחריה, לעיתים כבר כעבור שעה. כי עם היד על הלב, מי מאיתנו לא מוצא את עצמו בסוף היום במיטה חושב לעצמו או אף בשיחת חולין עם חברים "כלום לא עובד עם הילד הזה. עד שלא מאיימים עליו, הוא לא זז. אני כבר מעדיפה לשתוק ולעשות הכול בעצמי כי מה אני צריכה את הבלגאן הזה?!".

המסקנה ברורה - אין מנוס. חייבים להקים את התנועה ההורית להוצאת האיום מסל האסטרטגיות החינוכיות שלנו. נכון, זה לא יהיה קל בתחילה, נרגיש כנגמלים עם כל תופעות הלוואי – עצבנות, חוסר אונים, הזעה ואמוציות גדולות.

בימים אלה, שבהם מרבים לדבר על קריסת הסמכות ההורית, הנה לכם ההוכחה שסמכות היא לא בשמיים, היא לא מתנה חד פעמית מבורא עולם שאו שנולדים איתה וחווים הצלחות או שלא נולדים איתה וחווים כישלונות ומרורים לאורך חיים שלמים. אנחנו במו ידינו, בפרקטיקה יומיומית ולעיתים כזו הנראית סיזיפית, בונים או מחרבים את הסמכות שלנו.

האיום שהפך להיות כלי חינוכי כה משמעותי במלאכת החינוך שלנו, מהווה ביטוי לחוסר אונים ולחוסר אמינות (לא באמת התכוונו שהוא יישב עכשיו בחדר שבועיים...). אז בואו נהיה רציניים ונדרוש מעצמנו עבודה קשה לפני הכול.

אז בפעם הבאה שאתם מזהים את המלכודת ועל לשונכם מתחילה להתגלגל האמרה "אם לא... אז", עצרו וסגלו לעצמם את מה שמגיע לכם ולילדכם: אסטרטגיה חינוכית רגישה, מכבדת ומכובדת. 

איך לא ליפול למלכודת האיומים?

• ככלל, להמעיט בדיבורים ולהרבות במעשים!
  

• להקפיד על הגשת הוראה לילד תוך יצירת קשר עין, מקרוב, בטון חד משמעי ,שקט (ללא סימני שאלה בטון או בניסוח "איכפת לך כבר לקום מהספה וללכת לישון?)
  

• לפנות תמיד בבקשה ראשונה לילד בנימה נעימה, ברורה, שקטה ומכובדת (גם אם אתם כבר מכירים אותו ואין סיכוי לשיתוף פעולה לדעתכם).
  

• היה וקרה הנס והילד משתף פעולה – חזקו אותו, עודדו אותו ושבחו אותו על כך (ולא לקחת זאת כמובן מאליו).
  

• אם הילד לא ביצע את ההוראה – לחזור על הבקשה באותן מילים ובאותה נימה, תוך הדגשה כי אנחנו מצפים ממנו לבצע את ההנחיה. "אני מצפה שתקום בבקשה, תיגש לחדר ותתחיל להכין את שיעורי הבית".
  

• אם הוא עדין מסרב – לא לאיים – להגיב! אם הילד עוד קטן אפשר לסייע לו פיסית להתחיל במשימה ואם הוא כבר גדול אז להמתין. לא יעבור זמן רב והוא יגיע אליכם בדרישות ואז שימרו על מסר אחיד ורגוע, אל תיכנעו ואמרו לו כי לצערכם היום לא תוכלו לסייע לו (אין צורך לומר את הסיבה. הוא יבין לבד). הוסיפו כי מחר יום חדש וכולכם תקווה שהתנהגותו תאפשר לכם את מילוי הבקשה או הנתינה מכל הלב ובכבוד הדדי. 
  

• פרופ' עמוס רולידר, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות וראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות.