סטודנטים: גבר יפה מלמד טוב יותר מאשה יפה
זאת המסקנה ממחקר של ד"ר יערית בוקק-כהן וד"ר ניצה דווידוביץ' ממכללת אריאל. בסקירה הספרותית של המחקר מפרטות החוקרות מצבים בהם אנשים יפים נהנים מיתרון. מדוע נשים באקדמיה נהנות פחות מאפקט היופי? ואיך זה קשור למורה לספרות שכל הבנים בכיתה התאהבו בה?
המורה שלנו לספרות היתה מבחינתנו סמל של הצלחה. בנוסף לנתוניה הגופניים שהפילו אותנו חלל, הידע שלה בספרות נראה לנו אינטימי, כאילו היא מתעלסת עם הספרים. הקול שלה הלחשני, כזה שיוצר אווירה של חדר מיטות בכיתה, הפך ברגעי הכעס שלה לצעקה אינטימית. היינו מוכנים לא להכין שיעורי בית כדי לשמוע את הקול הזה הכי קרוב לאוזניים. והיא עצמה היתה סוג של מפורסמת, בתו של סופר מפורסם. אם לא הצלחנו להתרכז בגללה ולהשתתף בשיעור, שאלנו אותה אחר כך על הספרים של אבא שלה, והיא חייכה אלינו כמו שמחייכים מאחורי דלת סגורה וחלונות מוגפים.
המורה שלנו לספרות היתה בשבילנו נגיעה בזוהר. אני לא יודע אם היינו מאוהבים, אני חושב שהערצנו אותה. אמרנו למחנך הכיתה שהיא מורה מצוינת.
האם היופי שלה השפיע עלינו להאמין שהיא גם מורה טובה וחכמה?
מה הקשר בין רגלים תמירות לניתוח ספרותי מעמיק?
אפלטון מתאר את היופי כמחובר לחוכמה, לצדק, לידיעה ולטוב ככלל. האם אפלטון התכוון גם להגיד שהמורה שלנו לספרות היא חכמה, ידענית, טובה, חרוצה וצודקת משום שהיא יפה? זה מה שכנראה השפיע עלינו בכיתה ט', אבל אפלטון חשב אחרת. המורה שלנו לספרות היא לא היופי בפני עצמו. היופי מצוי בה, אבל היא עצמה לא היופי. ניתן להשוות זאת לסוכר ששמים בכוס קפה. הסוכר ממתיק את הקפה, אבל הקפה עצמו הוא לא סוכר ולא מתיקות. הוא גם חומרים וטעמים אחרים.
רק היפה בפני עצמו, היפה הטהור, הוא לפי אפלטון גם הצדק, החוכמה והטוב. אדם יפה, עם כל הכבוד לו, לא יכול להיות היופי בפני עצמו. הוא קודם כל אדם. היופי שלו הוא בסך הכל הסוכר ששמים בקפה. כמו שהקפה יכול להיות גם מר, כך אדם יפה יכול להיות גם טפש, או אכזר.
די מגוחך, למען האמת, לחשוב אחרת. מה הקשר בין רגלים תמירות לכישרון לנתח לעומק יצירות ספרתיות? אין קשר. אבל מסתבר שהציבור הרחב כן מוצא קשר. קשר סטריאוטיפי אמנם, אבל קשר שיותר מדי אנשים מאמינים בו. אנשים יפים נחשבים, לתחושתם של רבים, גם כחכמים, צודקים, נחמדים וחרוצים יותר מאנשים לא יפים.
שתי חוקרות ישראליות ממכללת אריאל, ד"ר יערית בוקק-כהן וד"ר ניצה דווידוביץ', בדקו את הנושא בהקשר מאוד מסוים במחקר שעומד להתפרסם בקרוב בכתב העת "דפים למחקר ועיון בחינוך", של מכון מופ"ת. השאלה שעניינה אותן היא - באיזו מידה ההופעה החיצונית של מרצים באקדמיה משפיעה על הדרך בה מעריכים הסטודנטים שלהם את איכות ההוראה שלהם.
בסקירת הספרות של המחקר מפרטות החוקרות שורה ארוכה של מצבים, די ידועים למען האמת, בהם אנשים יפים נהנים מפרמיה של יופי. כך, למשל, היפים זוכים ליותר עזרה מהזולת, הם נחשבים נחמדים, חכמים, חברותיים ורגישים יותר, יש להם סיכוי גדול יותר לצאת זכאים בבתי משפט, הם זוכים בבתי חולים ליותר תשומת לב מצדו של הצוות הרפואי, יש להם סיכוי גדול יותר להתקבל לעבודה והם מקבלים שכר גבוה יותר. לאור הנתונים האלה החליטו שתי החוקרות לבחון, בפעם הראשונה בספרות המחקרית, האם ניתן למצוא מתאם כלשהו בין יופי לבין איכות הוראה.
אני מתפלא, אגב, שהיתה היענות מצד המרצים. היו אמנם גם מרצים שהתנגדו, יותר נשים מגברים, אבל רק מרצה אחת ניסתה לארגן עצומה נגד עצם המחקר.
הממצאים לא מפתיעים. "אפקט היופי", כותבות בוקק-כהן ודווידוביץ', "היה חזק יותר ביחס לגברים יפים לעומת נשים יפות". הסטודנטיות דירגו את איכות ההוראה של הגברים האטרקטיביים כגבוהה יותר בממוצע מאיכות ההוראה של גברים פחות אטרקטיביים. המרצות האטרקטיביות, לעומת זאת ובניגוד למה שקרה עם המורה שלנו לספרות, לא זכו להערכות דומות, לא על ידי סטודנטים ולא על ידי סטודנטיות.
מדוע נשים באקדמיה נהנות פחות מאפקט היופי? ומה ההבדל בין המורה שלנו לספרות לבין מרצה באקדמיה?
ה"אפליה" מוסברת, לדברי החוקרות, בסתירה בין דימויי תפקיד לבין דימויי מין סטריאוטיפיים. כמו שגבר העובד בגן ילדים נתפס סטריאוטיפית כפחות גברי (כי דימוי התפקיד אינו משתלב עם הדימוי הסטריאוטיפי של הגבריות), כך אשה באקדמיה נתפסת פחות נשית. כמו שהיופי לא משפר את הדימוי של הגנן, כך הוא לא משפר את הדימוי של אשה אקדמיה. היופי פועל לטובתם של אנשים יפים רק כאשר דימוי התפקיד תואם לדימוי המין.
הדימוי של מרצה באקדמיה הוא דימוי של חוכמה, בעוד שהדימוי הסטריאוטיפי של אשה יפה הוא דימוי של טפשות. היופי עוזר לנשים להתקבל לתפקידים פקידותיים, תפקידים שאינם דורשים חוכמת יתר, אבל נראה שהוא יכול דווקא להפריע לנשים יפות במיוחד להתקבל לתפקידי ניהול בכירים הדורשים חוכמה לא קטנה.
מתבגרים מתאהבים בנשים בשלות
אז למה בכל זאת הערצנו, עד אולי התאהבות, את המורה שלנו לספרות? למה ייחסנו לה את כל התכונות הטובות?
ייתכן שהתשובה היא בנטייה של מתבגרים להתאהב בנשים בשלות, ועל אחת כמה וכמה בצעירה בשלה ויפת תואר שעומדת מולנו ארבע שעות בשבוע, ואחר כך נשארת לדבר איתנו בהפסקות בלי לשים לב לראי המשדר את תמירות רגליה בשידור ישיר.