הילד עשה משהו טוב? אל תשכחו לפרגן

קצת קשה להודות בכך, אך כולנו נעשה הרבה מאוד בכדי לקבל תשומת לב חברתית חיובית ומחמיאה, כזו המעוררת בנו הרגשה טובה, נעימה ואף מרגשת, אותה נרצה לחוות שוב ושוב.

מחיאות הכפים להם זוכה השחקן, הטפיחה על השכם, מבטי הערצה והמיילים מלאי מילות השבח אותם מקבל הידוען מקהל אוהדיו, הפוליטיקאי מציבור בוחריו, המורה מתלמידו והבעל מאשתו הם הדלק בעל האוקטן הגבוה ביותר הגורם לכולם לחזור על אותן התנהגויות ומעשים אשר בעבר הביאו לאותה תחושה מופלאה.

זוכרים להעיר, שוכחים לפרגן

אבל למרות הכוח העצום שיש לטפיחה על השכם, למילה המפרגנת, לתשומת הלב החברתית החיובית, לחיבוק ולחיוך - מפליא הדבר עד כמה מעט מהם מקבלים ילדינו מהוריהם וממוריהם. האם ידעתם שמרבית התנהגויותיהם הנאותות והראויות של הילדים אינה זוכה למילת שבח, עידוד או הכרה מצד המבוגרים?

המבוגרים בחייו של הילד מתעלמים לחלוטין מיותר מ-95% מהמצבים בהם הילדים, אשר על חינוכם הם אמונים, מתנהגים בכבוד כלפי המבוגרים במחיצתם, מפגינים איפוק, הבלגה ויחס של כבוד והגינות כלפי חבריהם, מקשיבים ומשתפים פעולה גם כאשר לא קל להם.

לעומת זאת, הפלא ופלא, אותם המבוגרים המשמעותיים בחייו של הילד כמעט ולא פוסחים על ההזדמנות להעיר, לכעוס ולגנות את הילדים כאשר אלה מתנהגים בניגוד למצופה מהם והמצב אף חמור יותר כאשר מדובר בילדים מעט מאתגרים, המקשים לעיתים ואשר התנהגותם מכעיסה או מתסכלת אותם.

הסיכוי של ילדים אלה לקבל מחמאה והכרה חיובית כאשר הם מפגינים התנהגות נאותה שואף לאפס. המבוגר המתקשה ביחסיו עם אותם ילדים אינו מסוגל להביא את עצמו למצב בו הוא מחמיא להם כאשר הם בסדר.

למה להחמיא? זה מה שהוא אמור לעשות

חלק מקוראי טור זה, והם רבים משניתן לחשוב, אינם רואים בעיה מיוחדת בכך שההורים והמורים כמעט ואינם מפרגנים לילדיהם. הם מחזיקים בדעה כי אין שום סיבה להחמיא לילדים, כיוון שהפגנת התנהגות נאותה הינה רגילה, נורמטיבית ומצופה מכל ילד ואין לעשות עניין מכך, מה גם ש"הילדים הרי יודעים שאנחנו מעריכים אותם".

שמעתי לא אחת אנשי חינוך הטוענים כי אסור להחמיא ולשבח ילדים על התנהגויות נאותות שגרתיות המובנות מאליהן. לשיטתם, עידוד התנהגויות נאותות עלול לגרום לילד לאבד את צניעותו, לדרוש שיחמיאו לו כל העת ולסרב לתפקד ללא קבלת מחמאות. אין כמובן איוולת גדולה מזו!

לרובנו נטייה טבעית לקבל את ההתנהגויות הנאותות של ילדינו כמובנות מאליהן ולא להגיב על רובן ומאידך, אנו נוטים להגיב אינסטינקטיבית באופן מיידי על דברים שמכעיסים אותנו. משום כך הכף נוטה באופן מובהק לצד ההערות השליליות והקנטרניות, הפוגעות והמכאיבות לילדינו לעומת המחמאות, הפרגון והשבח אותם אנחנו נותנים להם במשורה.

אולי אם היינו יודעים את גודל החשיבות שיש למחמאה ולפרגון בתהליך החינוכי כגורם מניע המסייע לילדים להתרכז בטוב, הגורם להם לחזור שוב ושוב על ההתנהגויות הראויות עד אשר הם מפנימים אותם כערכי חיים היינו מפרגנים יותר. אולי אם היינו יודעים כי למילה הטובה הנאמרת בחום, בכנות, באופן ספציפי ומיידי בעקבות התנהגויות חיוביות יש גם את הכוח ליצור אווירה נעימה בין הורים וילדים, הורים למורים והורים בינם לבין עצמם - היינו כולנו עושים מאמץ גדול יותר ומשקיעים בפרגון הדדי.

כמה צעדים בדרך לשינוי

עצתי לכם הורים ומחנכים יקרים כי החל מרגע זה חדלו מלקבל את התנהגויותיו הנאותות של ילדכם כמובנות מאליהן - חזקו, שבחו, החמיאו להם בחום, בטבעיות - בהתאם לגילם ורצוי גם באופן ספציפי. עשו זאת בעקבות התנהגויות חיוביות, פשוטות ושגרתיות:

• "דני, כל הכבוד על כי ויתרת לאחותך".
• "עדי, יישר כוח על כי חגרת חגורה".
• "קרן, לא נעלם מעיני שסידרת את המקלחת אחריך הבוקר, מתוקה".
• "יישר כוח בן על כי לא שכחת לקפוץ לסבא וסבתא ועוד ביוזמתך. כל הכבוד!".
  

התוצאה המקווה לא תאחר לבוא: יחול שיפור משמעותי באווירה בבית, היחס בין התנהגויות נאותות ללא נאותות ישתנה לטובה, דבר המהווה מרשם בטוח ליחסים משופרים בין הורים לילדים.

כדי לא לשכוח להחמיא ועד שהדבר יהפוך לטבע שני, עשו לכם הרגל לשאול את עצמכם בסופו של כל יום האם וכמה עודדתם, חיזקתם ופירגנתם לילדכם היום וזכרו כי תמיד יש מחר לתקן.

לא יזיק גם לתלות על המקרר ובעוד כמה מקומות בולטים בבית, פתקים שיזכירו לנו לא לשכוח את ילדינו ברגעיהם הטובים.

בואו לא נשכח מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל קצת הכרה חברתית. ילדינו עשויים מאותו חומר, אז בואו ננצל זאת לטובת כולנו. שיהיה בהצלחה!

• פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות וראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות. 
  

לכל הטורים בסדרה.