בשדרות לא משחקים כדורגל בשכונה

זכרונות הילדות של כולנו קשורים בצורה כזו או אחרת למשחקי כדורגל בשכונה. בהפסקות בית הספר, אחרי הצלצול של השיעור האחרון, בסופי שבוע ובכל רגע אפשרי. כולנו רוצים להיות כוכבים. אז חלמנו שאנחנו מראדונה, היום אנחנו מדמיינים ומפנטזים ומחקים את התנועות של מסי, רונאלדיניו וכריסטיאנו רונאלדו.

• דקה משדרות: יוסי סוויסה 
  
• צבעי הקשת בלי אדום
  
• עיר רפאים: "מי שידו משגת כבר עזב" 
  
• אהבה נגד קסאם
  

עבור ילדי שדרות, החלומות הללו והפנטזיות בלתי אפשריים. במציאות של נפילת קסאמים באופן יום-יומי, אזעקות "צבע אדום", אמבולנסים וסירנות בלתי פוסקות, אי אפשר לשחק כדורגל בשכונה. המקסימום שאפשר לעשות הוא לשחק במגרש העירוני.

וגם זה, בלשון המעטה, לא דבר קל במיוחד. הילדים לא יכולים להתרכז אך ורק בכדורגל, כשהם צריכים להיות קשובים ודרוכים למערכת האזעקה העירונית. בכל אחד מצדי המגרש ישנן מיגוניות. כל קבוצה רצה לאזור המוגן הקרוב לצד שבו היא נמצאת. אפשר לקרוא לזה ספורט? אפשר לקרוא לזה אושר? לא ממש.

במסגרת יום "שדרות בלב" של ynet יצאנו לראות את המציאות הבלתי-אפשרית של אותם ילדים שרוצים רק להבקיע ולחגוג כמו האלילים שלהם. אותם אלילים מבית"ר ירושלים שהגיעו השבוע לביקור הזדהות, כמו גם הגרלת רבע גמר גביע המדינה בכדורגל. כשכולם הלכו, נותרו ילדי שדרות להתמודד עם המציאות הקשה. לפחות הם קיבלו מראשי ההתאחדות כדורי-רגל חדשים. עכשיו רק נותר לקוות, שיבוא יום והם יוכלו לשחק בהם, ללא חשש, וללא צורך בבדיקה היכן נמצא המרחב המוגן הקרוב ביותר.