הקשר בין המוזיקה לטכנולוגיה: הביטלס ופינק פלויד
הביטלס נעזרו בטכנולוגיה מתקדמת כדי ליצור מוזיקה שונה מכל מה שקדם לה ב"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר". חברי פינק פלויד חברו ב"צד האפל של הירח" לאחד ממהנדסי ההקלטה הטובים ביותר מאז ומעולם, אלן פרסונס. מתוך הפודקאסט "עושים היסטוריה"
לכתבה הראשונה: על הטכנולוגיה של Queen
כשהתיישבו חברי להקת החיפושיות, הביטלס, בשנת 1967 להקליט את האלבום 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר'- Sgt. Pepper’s lonely hearts club band, הם כבר היו אנשים מפורסמים מאוד.
העובדה הזו הקנתה להם את האפשרות להעסיק את מיטב טכנאי הקול וצוות ההפקה שבריטניה יכלה להציע להם, וגם את היכולת לקחת סיכונים ולנסות כיוונים מוסיקליים שלהקות אחרות אולי היו מהססות ללכת בהם. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר זכה לתהילה שלו בעיקר בזכות החדשנות המוסיקלית שלו, כמו שילוב של סגנונות מזרחיים
וסיטאר הודי עם הרוקנרול וה-R&B המערבי. הוא ייזכר תמיד כאחד מהיצירות המשובחות שלהם, ואולי כאלבום החשוב והמשפיע ביותר בחמישים השנה האחרונות.
עוד ב"הידען" - לארי ניבן: התרומה הגדולה של קלארק - לווייני התקשורת
אספקט מעניין של האלבום הזה, פרט לחדשנות המוזיקלית, הוא השימוש שעשו הביטלס בטכנולוגיה המתקדמת של אותו הזמן כדי ליצור מוזיקה שונה מכל מה שקדם לה. כדי לקבל את האווירה המרחפת וההזויה של Lucy In the Sky with Diamonds למשל, הביטלס השתמשו בטכניקה החדשה של שינוי גובה הצליל: הם היו מקליטים את כלי הנגינה והקולות כשהסרט ההקלטה היה מסתובב מהר יותר או לאט יותר מהמקובל. אחר כך, כשהסרט היה מורץ במהירות הרגילה שלו, הצלילים והקולות היו מקבלים גוון שונה ומרתק.
רוב הטכניקות שהביטלס והמפיק שלהם, ג'ורג מרטין, עשו בהם שימוש באלבום לא הומצאו על ידם בזמן ההקלטה. Flanging, למשל, הוא שמה של טכניקה שהייתה מוכרת כבר בשנים עברו, אבל רוב האמנים לא עשו בה שימוש - אולי מכיוון שלא הבינו את הערך המוזיקלי שלה.
ב-Flanging לוקחים הקלטה בודדת, משכפלים אותה ואז משלבים שוב את שני העותקים להקלטה אחת - אבל הפעם כשהם לא בדיוק חופפים זה לזה. דהיינו, יש ביניהם עיכוב קל של כמה מיקרושניות. ההבדל הזה גורם מצד אחד לגלי הקול להתערבב זה עם זה, לבטל אחד את השני או דווקא להגביר חלקים מסוימים, ומצד שני משאיר את המוזיקה והקולות ברורים וקלים להבנה. הטכניקה הזו נקראת גם 'שינוי פאזה', למי שמתעניין בדברים כאלה, והיא יוצרת מוזיקה מרתקת, לא שגרתית ומעניינת.
הכפלה אוטומטית
חידוש טכנולוגי אחד שדווקא כן ניתן לזקוף לזכות צוות ההפקה של האלבום, הוא 'הכפלה אוטומטית'.
מי שעוסק בתחום ההקלטה האולפנית יודע שאם מקליטים את הזמר או הזמרת שרים את אותו השיר פעמיים, ואז משלבים את שתי ההקלטות יחד (דהיינו, הכפלה של השירה) הקול שמתקבל הוא עשיר ומלא יותר. יש זמרים שההכפלה של הקול שלהם ממש עוזרת להם ומעניקה לשירה שלהם נפח ועוצמה שאינם קיימים במיתרי הקול שסופקו להם עם לידתם - כמו במקרה של ג'ון לנון, שנעזר בהכפלה במקרים רבים.
הבעיה הייתה שעד אז, ההכפלה היתה נעשית באופן ידני, דהיינו הזמר היה צריך לשיר את אותו השיר פעמיים לצורך ההקלטות, ובדיוק באותו אופן, ממש תו לתו ומילה במילה: אם הזמר פיספס את הקצב פה ושם, התוצאה הייתה שכשהיו משלבים את שתי ההקלטות היה מתקבל איזשהוא קשקוש מוזיקלי לא ברור. על כן לנון נאלץ לשיר את אותו הקטע שוב ושוב ושוב, עד שההקלטה המתקבלת הייתה משיגה את אפקט ההכפלה הרצוי.
לנון לא סבל את התהליך המייגע של ההכפלה, והתחנן בפני קן טאוסנד, מהנדס הקול שלהם, שימציא משהו שיפתור אותו מהעונש הזה. טאוסנד הפעיל את התאים האפורים, והצליח להמציא שיטת חיבור בין שני מכשירי הקלטה שאיפשרה הכפלה אוטומטית של הקול. התוצאה הייתה שלנון יכל היה לשיר רק פעם אחת, והמכשירים היו מפיקים הכפלה מעולה של הקול, ללא טעויות או פיספוסים.
גם באופן שבו הודפס התקליט עצמו, הייתה חדשנות מסוימת, אם כי ניתן לומר שהיא תרמה מעט מאוד מבחינה מוזיקלית ובעיקר הוסיפה לפולקלור ולמיתוסים שסביב הלהקה. תקליטי ויניל ישנים, בתקופה שלפני הקומפקט דיסק, עבדו באופן הבא: בתקליט הייתה מסילה דקיקה שהמחט של הפטיפון הייתה נעה בתוכה. המידע שעל התקליט היה נשמר בצורת חריצים זעירים בתוך המסילה, והמחט של הפטיפון היה ממירה את הזעזועים המכניים כתוצאה מהתקלות בחריצים הללו, לאותות חשמליים.
המסילה הדקיקה התפתלה על היקף התקליט במסלול לולייני הולך וקטן, עד שהגיעה לאזור מרכז התקליט. באופן נורמלי, שם הייתה מסתיימת המוזיקה והמחט הייתה מתרוממת וחוזרת לתחילת התקליט - אבל בתקליט 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר', המסילה הגיעה לקצה - ואז הפכה לעיגול סגור. משמע, המחט לא הייתה חוזרת לתחילת התקליט ולא הייתה נקודת סוף מוגדרת. התקליט מסתיים למעשה בלופ אינסופי של קולות וצלילים שחזרו על עצמם כל שתי שניות.
הלולאה הקצרה הזו הכילה עירבוביה קקופונית של קולות וצלילים חסרי ערך מוזיקלי. היא החלה בצליל מונוטוני בתדר של חמישה עשר קילוהרץ, תדר שרק אנשים צעירים וכלבים יכולים לשמוע. לצליל הזה לא הייתה שום מטרה מעשית חוץ מלעצבן את הכלב שלך, כפי שהסביר ג'ון לנון. בהערת אגב, הנה טיפ חינם למאזינים הצעירים שלנו: תשיגו לעצמכם רינגטון של צלצול בתדר חמישה עשר קילוהרץ (יש לא מעט תוכנות אודיו במחשב שמסוגלות לבצע את זה). כשהטלפון יצלצל בכיתה בזמן השיעור, רוב הסיכויים שהמורה שלכם לא יישמע שום דבר.
נחזור ללולאה בסוף התקליט. בקטע הקצר ניתן לשמוע קול שאומר משהו כמו- Never Could be any other way, או משפט חסר משמעות אחר. אבל כשמשמיעים את הקטע הזה אחורנית, מתקבל עוד קטע חסר משמעות לחלוטין. במין ואריאציה מוזיקלית של מבחן רורשך, יש כאלה שפירשו את גרסאת הרוורס של הלופ האינסופי כ- Will Paul be back as Superman?. הרעיון שבלופ המסיים של התקליט מתחבא מסר סודי היה אחד מאבני היסוד של התיאוריה שליוותה את הביטלס לאורך השנים, לפיה פול מקרטני בעצם מת וכפיל החליף אותו כדי לא לפגוע בפופלאריות של הלהקה.
על העטיפה המפורסמת של התקליט, אגב, מופיעים דמויותיהם של כמה אנשי מדע מפורסמים כגון אלברט איינשטין וד"ר דיוויד ליבינגסטון שחקר את מרכז אפריקה, כמו גם סופר המדע הבדיוני המפורסם ה.ג. וולס.
טריקים טכנולוגיים והכפלת קול
בקרב מי שאוהבים רוק מתקדם יותר, האלבום 'הצד האפל של הירח', Dark Side of the Moon, של פינק פלויד, נחשב לקלאסיקה של ממש מאז יצא בשנת 1972. האלבום הזה צעד בטבלאות מכירות התקליטים במשך כשבע מאות וחמישים שבועות רצופים, הוא פרץ דרך באינספור דרכים וצורות ומבקרי המוסיקה היללו אותו לכל אורך השנים. אחד ההישגים של האלבום שחברי פינק פלויד אוהבים להזכיר בהזדמנויות רבות, היא שהמאזינים האוסטרלים בחרו בו בשנת 1990 כתקליט הכי מוצלח לעשות אהבה לצליליו, אך אולי שהעובדה הזו מלמדת יותר על הקהל האוסטרלי ופחות על האלבום עצמו.
חברי פינק פלויד אהבו מאז ומתמיד למתוח את הגבולות של המוזיקה שלהם, ובאלבום זה היה להם המזל הטוב לחבור לאחד ממהנדסי ההקלטה הטובים ביותר מאז ומעולם, אלן פרסונס. פרסונס, מוזיקאי מוכשר ומוצלח בפני עצמו, סייע לחברי הלהקה ליצור את האווירה המיוחדת של האלבום תוך שימוש בכל טריק אולפני וטכנולוגי שיכל לחשוב עליו. הם בנו תוף מיוחד שחיקה את פעימות הלב האנושיות, נתנו לעוזר של פרסונס לצעוד בתוך תא סגור והקליטו את צעדיו, וכשרצו להקליט את השעונים הרבים בפתיחת השיר Time, כל חברי הלהקה ביחד עמדו ליד המכשירים ולחצו על הכפתורים הנכונים בתזמון הנכון.
פרסונס ופינק פלויד השתמשו בטכניקות החדשניות ביותר שהכירו, כמו Flanging, שינויי פאזה והכפלת קול. אנשי ההפקה סיפרו שניתן היה לזהות שפינק פלויד מקליטים באולפן לפי הכבלים שהיו תמיד מבצבצים מהאולפן, שכן חברי הלהקה נהגו להשתמש פחות או יותר בכל מכשיר ומתקן שהיה בחדר. דיוויד גילמור, הגיטריסט ואחד מנותני הטון המוזיקליים בלהקה, התלהב במיוחד מכלי נגינה אלקטרוני שבאותה התקופה ממש נכנס לשימוש אולפני: הסינתיסייזר.
הסינתיסייזר, האורגן החשמלי כפי שאנחנו מכנים אותו בטעות לעיתים, הוא מכשיר שמסוגל להפיק צלילי מוסיקה באמצעים אלקטרוניים. הסינתיסייזר כולל לפעמים גם מקלדת כמו זו של פסנתר, אבל זו לא חובה וסינתיסיזיירים רבים כוללים כפתורים ופקדים אחרים שעושים את אותה העבודה.
הסינתיסייזר הומצא עקרונית כבר בסוף המאה התשע עשרה, אבל נדרשה התקדמות טכנולוגית משמעותית עד שמוזיקאים יכלו להשתמש בו בפועל. הסינתיסייזרים של שנות הארבעים, בדומה למחשבים הראשונים מאותה התקופה,
היו ענקיים. כדי לשנות את המנגינה שהפיקו, היה צורך לפרק ולהרכיב מחדש ממש את שפורפרות הריק שהרכיבו את המתקן. לא אידיאלי לאילתורים.
לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו מופיעים סינתיסייזרים שאיפשרו למוזיקאים ליצור מנגינות חדשות בזמן אמת, תוך כדי הקלטה באולפן. הפעלה של כלי כזה לא הייתה פשוטה או אינטואטיבית במיוחד, אבל מי שהייתה לו הסבלנות והסקרנות להתעמק ברזי הסינתיסייזר - כמו דיוויד גילמור, במקרה הזה- זכה באפשרות ליצור מוזיקה ייחודית מאוד.
גילמור נתקל בסינתיסייזר בפעם הראשונה כשזה היה עדיין בשלבי תכנון סופיים, וסיפר שכבלים וחוטים השתלשלו מכל חור במכשיר וטיפסו עד לתקרה. חלק מהמוזיקאים היו אולי נבהלים ונוטשים את הרעיון כולו בשלב הזה, אבל גילמור התעקש להביא את המוצר הסופי איתו לאולפן. התוצאה הייתה יצירות אינסטרומנטליות גאוניות כמו On The Run ו- Any Colour You Like.
האם יש לירח צד אפל?
'הצד האפל של הירח', כמו במקרה של סרג'נט פפר של הביטלס, היה משונה ומקורי מספיק כדי לעורר אצל המאזינים את התחושה שהוא מסתיר בתוכו סוד מסתורי, איזה מסר כמוס מהלהקה. במקרה של פינק פלויד, הדיעה הרווחת הייתה שהאלבום נבנה כך שיהיה למעשה פס הקול של הסרט 'הקוסם מארץ עוץ' משנת 1933. הרעיון הכללי הוא שאם מנגנים את הסרט והאלבום בו זמנית, אזי בנקודות רבות תמונות ורעיונות מהסרט מתלכדים עם מילים או מנגינות מהאלבום.
כל חברי הלהקה הכחישו את העניין בשלב זה או אחר, אלן פרסונס הגדיר את כל הרעיון כמגוחך, ולפסיכולוגים יש אפילו שם לתופעה הזו: 'סינכרוניסיטי', הנטייה הטבעית של המוח למצוא תבניות וסדר במידע שהוא אקראי לחלוטין. אבל אנחנו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו, ונספר שבשיר Breathe, כשגילמור שר And balanced on the biggest wave, בדיוק באותו הרגע דורותי מאזנת את עצמה בזהירות כשהיא צועדת על גדר דקה.
פעימות הלב המפורסמות שמלוות את הסיום של האלבום נשמעות בדיוק כשדורותי מנסה להקשיב לפעימות הלב של איש הפח. וחוץ מזה, כשפינק פלויד שרים Which is which בשיר Us and Them, האם הם מתכוונים אולי ל- Witch, דהיינו, מכשפה…המכשפה הטובה מהצפון אולי?
עוד ב"הידען": אפילו קוצבים רפואיים חשופים לפריצות
טוב, אז ההשפעה של ארץ עוץ על פינק פלויד קצת מעורפלת, אבל ברור לגמרי שלאנשי ההפקה ולצוות שליווה את הלהקה הייתה השפעה עצומה על התקליט. השם לשיר Any Colour you like, 'בכל צבע שאתה רוצה', מגיע ממשפט קבוע של אחד מהטכנאים, שהוא בעצמו ציטוט ממשפט מפורסם של הנרי פורד בנוגע לזמינות הצבעים של המכונית מודל T המפורסמת שלו: 'בכל צבע שאתה רוצה, כל עוד זה שחור'.
לכל אורך התקליט משולבים משפטים וקטעי משפטים שרוג'ר ווטרס הקליט בראיונות עם חברי הצוות. הייתה לו שיטה מעניינת להוציא מהם משפטים מעניינים: הוא היה מציג בפניהם כרטיסים ועליהם שאלות פרובוקטיביות במיוחד אחת אחרי השניה, כמו למשל - 'מתי היית אלים לאחרונה?' ואז 'האם היית הצד הצודק?'. התשובות המרתקות של המרואיינים הבלתי שגרתיים האלה הם חלק בלתי נפרד מהאווירה המיוחדת והאפלה של היצירה כולה.
לגבי שמו של האלבום, 'הצד האפל של הירח' - לירח אין, למעשה, צד אפל. שני החצאים של הירח מוארים בצורה שווה על ידי השמש לאורך מסלול ההקפה שלו סביב כדור הארץ. העובדה שהירח "נעול", במרכאות, על ידי ההשפעה ארוכת הטווח של הכבידה של כדור הארץ היא זו שאחראית לכך שאנחנו יכולים לראות כל הזמן רק צד מסוים שלו.
אבל אולי היה זה דווקא השומר בכניסה לאולפן שהגדיר את העניין בצורה המדויקת ביותר, בתשובה לשאלות של רוג'ר ווטרס. הירח אמנם מואר על ידי השמש, אבל הוא לא מאיר מעצמו - הוא רק מחזיר את האור שפוגע בו. מכאן שבאמת אין דבר כזה 'הצד האפל של הירח': למען האמת, הוא כולו אפל.
מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה! ', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. לכתבה הראשונה.
לפנייה לכתב/ת 
