איך השפיעה המוזיקה על הטכנולוגיה: להקת Queen
מוזיקה אמנם נתפשת כאמנות מופשטת ורגשית, אבל מסתבר שכמה מהמוזיקאים הגדולים בהיסטוריה רתמו את המדע והטכנולוגיה כדי לייצר אלבומים שהשפיעו על דור שלם. כל מה שרציתם לדעת על הדוקטורט באסטרופיזיקה של הגיטריסט של קווין. חלק א'
טכנולוגיה, ואמנות. על פניו, נדמה ששני המושגים הללו רחוקים זה מזה כמו חריימה וגפילטע פיש. אמנות נתפשת כמופשטת ורגשית, בעוד הטכנולוגיה היא שכלתנית ורציונלית. הטכנולוגיה מוגבלת על ידי הידע המדעי שלנו, בעוד שבאמנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה.
אבל אם מגרדים את שכבת הצבע העליונה מהתמונה הזו, מגלים שהטכנולוגיה והאמנות קשורות זו לזו בקשר הדוק. פסלים, למשל, חייבים להכיר את החומרים בהם הם עושים שימוש באופן אינטימי כדי להפיק מהם את הצורות הרצויות. צילום, אם לתת דוגמא מובהקת נוספת, הוא ממש 'אמנות למהנדסים': שיחה בין שני צלמים מקצועיים היא ערבוביה של פרספקטיבות ומהירויות צמצם, חיתוכי-זהב ופורמטים בעלי יחס דחיסה אופטימלי.
לפעמים, השילוב הזה בין טכנולוגיה ואמנות עשוי להופיע אצל אותו האדם - ליאונרדו דה-וינצ'י, למשל. ד
ה וינצ'י מפורסם כמי שתכנן מכונות תעופה ובליסטראות, ואז השתמש באותו המכחול המטאפורי כדי לצייר את ה'מונה ליזה'.
הדואליות הזו קיימת גם בעולם המוזיקה. אין זה מקרי שאם מציצים ברשימת חמש מאות האלבומים הגדולים בהיסטוריה של המגזין רולינג סטון, שני האלבומים שמככבים במקומות מכובדים ברשימה הזו- 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד, ו'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס - הם אלבומים שהיו חדשניים מבחינה טכנולוגית, לא פחות מאשר מהבחינה המוזיקלית.
עוד ב"הידען": ארתור סי.קלארק נפטר
בהמשך ניגע בשני האלבומים הללו ביתר פירוט, אבל ראשית אני רוצה להעלות את השאלה שאולי מטרידה ציבור לא קטן של צעירים גיקים שגם אוהבים מוזיקה. השאלה היא: האם אפשר ללכת בשתי הדרכים הללו בו זמנית? האם אתה יכול להיות פיסיקאי תאורטי במעבדה לחומרים אנומליים, נאמר, ובה בעת לנסר עם הגיטרה על הבמה? דה-וינצ'י עשה את זה לפני חמש מאות שנה, ודברים קצת השתנו מאז. האם גם היום ניתן ליישב את שני העולמות הללו?
להאזנה לפודקאסט עושים היסטוריה
גיטריסט ודוקטור
אני מניח שאם נפנה את השאלה הזו לחברי להקת 'קווין' (Queen), התשובה שלהם תהיה ברורה, וזאת מכיוון שקווין הייתה מורכבת מביולוג, מהנדס חשמל וד"ר לאסטרופיזיקה. החבר היחידי בקווין שלא היה מהנדס או מדען היה פרדי מרקורי, הסולן.
הגיטריסט של הלהקה, בראיין מאי, סיים את התואר הראשון שלו באסטרופיזיקה ועמל על עבודת הדוקטורט שלו, כשהוקמה הלהקה בתחילת שנות השבעים. מאי הספיק לפרסם שני מאמרים מדעיים, אך כשהגיע ההצלחה הגדולה וקווין הפכה לאחת הלהקות הלוהטות של אותה התקופה,
מאי ניצב בפני ברירה אכזרית: להמשיך לבלות לילות לבנים במצפה הכוכבים, או להופיע בפני מיליוני בני אדם, לעשות הרים של דולרים ובאופן כללי להגשים את חלומו של כל מי שאי פעם החזיק גיטרה ביד. טוב, אולי זו לא הייתה ברירה כזו אכזרית. בכל אופן, מאי נאלץ לנטוש את המסלול האקדמי ולהתרכז במוסיקה.
אבל הוא לא התנתק לחלוטין מהצד הטכני של חייו. את הגיטרה שלו, למשל, מאי תכנן ובנה בעצמו יחד עם אביו. הגיטרה של מאי היא, עד היום, יצירת מופת הנדסית שיש לה רק מתי מעט מתחרים והיא אפילו זכתה לשם משל עצמה- Red Special, האדום המיוחדת. החומרים שמהם בנה מאי את Red Special הם פשוטים ויומיומיים: גוף הגיטרה, למשל, נלקח מעץ של אח ביתי ישן, והטרומולו (זה המקל הקטן שנמצא עליד המיתרים, שאיתו אפשר לשנות את הצליל של הגיטרה) עשוי ממנשא של אופניים, מקלות סריגה וקפיצים של אופנוע.
בריאן מאי הצליח לחבר את ערימת הג'אנק הזו לכלי נגינה שיש לו צליל מדליק וייחודי ששום גיטרה קונבנציונלית לא מצליחה לחקות. בוני גיטרות ניסו ליצור את הצליל של Red Special במשך שנים, ללא הצלחה. לפני מספר שנים הסכים מאי שיצלמו את הגיטרה באמצעות קרני רנטגן, כדי לנסות להבין אם החללים הפנימיים בגוף הגיטרה תורמים לסאונד המיוחד שלה. Red Special היא כבר בת למעלה משלושים שנה, ולמרות שיפוצים מאסיבים שעברה, גם מאי מבין שאורך חייה מוגבל. החברה שבבעלותו משווקת גיטרות שהן העתקים כמעט-מושלמים של Red Special. לצליל המיוחד של בראיין מאי תורמת גם העובדה שהוא לא פורט על המיתרים עם מפרט פלסטיק רגיל, אלא בעזרת מטבע מתכת רגיל.
עוד ב"הידען": מבט חדש על כדור הארץ
לפני כשנתיים החליט מאי לחזור אל האהבה הראשונה שלו, האהבה שלפי עדותו מעולם לא זנח לחלוטין - האסטרופיזיקה. הוא חזר אל עבודת הדוקטורט שלו, ניתוח החזרי האור מהאבק הבין כוכבי, ולאחר שהגן על עבודתו בפני ועדת מומחים של אוניברסיטת אימפריאל קולג' בלונדון, זכה בתואר הנכסף. נכון להיום, ד"ר בריאן מאי הוא עמית-מחקר באימפריאל קולג' הלונדוני, פרסם ספר מצליח על תולדות היקום (יחד עם עוד שני חוקרים), והוא תורם קבוע לתוכנית האסטרונומיה של ה-BBC.
גם חברו של בריאן מאי ללהקה, ג'ון דיקון הבאסיסט, בילה זמן לא קצר באקדמיה והוסמך כמהנדס חשמל מן המניין.
דיקון נחשב לחבר ה'שקט' והמופנם בלהקת קווין, ויש האומרים שזו הסיבה שבעטיה הוא נבחר לתפקיד מלכתחילה, כדי
שלא לגנוב את ההצגה לסולן. מאידך גיסא, גם הר געש פעיל יכול להחשב כמופנם לצידו של פרדי מרקורי עתיר הנצנצים. בכל אופן, דיקון הנחבא-אל-הכלים אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של קווין, כמו Another One Bites the Dust ו-I want to Break Free.
כמו בריאן מאי, גם דיקון נטש את הנדסת החשמל לטובת חיי הרוקנ'רול אבל לא התנתק לחלוטין מחצי המוח הימני שלו. הוא היה ידוע בלהקה בתור 'האיש של המכשירים', ואהב להתעסק עם ציוד ההקלטה וההגברה. אחת מהתרומות החשובות שלו ללהקה בכלל ולבריאן מאי הגיטריסט בפרט, היא מגבר לגיטרה שדיקון בנה במו ידיו עבור מאי, מתקן שקיבל את הכינוי Deacy Amp על שמו, כמובן.
בדומה ל-Red Special, גם ה-Deacy Amp התחיל את הקריירה כלוח אלקטרוניקה שדיקון גילה במקרה בתוך פח זבל ברחוב. הוא תיקן ושינה אותו כדי להתאים אותו לעבודה עם גיטרה חשמלית, וגם במקרה הזה התוצאה הייתה מגבר בעל צליל ייחודי שהשתלב היטב עם סגנון הנגינה של מאי, וליווה את קווין בכל ההקלטות האולפניות שלהם.
גם המתופף של קווין, רוג'ר טיילור, הוא בעל תואר בביולוגיה. בניגוד לדיקון ומאי, הידע שלו בעולם החי לא בא לידי ביטוי בעבודת הלהקה, פרט לכך שרוג'ר היה ידוע כחיית במה רצינית.
מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה! ', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה. חלק א'. בכתבה הבאה: על הסוד של סרג'נט פפר.
לפנייה לכתב/ת 
