שב"חית בפריז
מה עושים ארבעה פליטים טיבטיים, ברוקר ספרדי, טבח מסרי לנקה, מטפלת פיליפינית ושתי נשות מדענים ישראליות בחדר אחד? כולם מהגרים בהליכי קליטה בצרפת. כנרת רוזנבלום מדווחת ממפגש הקבלה לאומה הצרפתית. בון אינטגרסיון!
שב"חית בהליכים. כרגע אני שוהה בלתי חוקית בצרפת, אם כי בהליכי אישרור. המראה שלי עלול לבלבל, ויש מי שטועה לחשוב שבגלל שאני כבר קושרת נכון את הצעיף, אני יודעת להסביר איך מגיעים לאופרה.
כך הצלחתי בחודש האחרון לחמוק מפשיטה שערכה המשטרה על תחנת המטרו של בסטיליה, במהלכה, כך קראתי למחרת בעיתון, תפסו 25 שב"חים, והמשכתי בתהליך הקליטה הרשמי, שכולל טפסים ובדיקות רפואיות, בחינה בצרפתית ובולים שיש לרכוש בסכום השערורייתי של 275 יורו וגם יום וחצי של אוריינטציה. נראה אותם. אני אשמח שמישהו יסביר לי כבר איך זה עובד באמת.
הצעקה האחרונה בסרביה
אין שום שיק באסופת זרים שמבקשת להתקבל למקום הזה. התכנסנו, בוקר אחד, אפור וסחוף רוחות פורעות שיער, במבנה זנוח בקצה הרובע ה-14, כמעט על הפריפריק, כביש הטבעת שמקיף את פריז ומסמן את הגבול בינה ובין הפרברים. כשנדחסנו לחדר הארוך, הצר והמכוער, אי אפשר היה לטעות: אנחנו לא נראים צרפתיים. אנחנו לא נראים שום דבר חוץ מחבורת מהגרים. ולמרות שהיה נראה, שכמוני, כולם עשו מאמצים להתלבש יפה לקראת מפגש הקבלה לאומה הצרפתית, אנחנו לא באמת יודעים לעשות את זה במונחי המקום הזה. הרי הצעקה האחרונה בסרביה, איך לומר, לא היתה מקבלת כאן מקום של כבוד בשבוע האופנה.
המדריכים התחילו להקריא את השמות. צריך להעריך את הניסיונות העיקשים להגות כשורה שלל שמות קמבודיים, לטיניים, ערביים, אמריקאיים. ובדיוק כמו בטירונות, זה הרגע שבו מתחלקים לזוגות, כדי שהדרך תהיה קלה יותר אתה בוחר לך את החברה להמשך הדרך.
אין לי שום יכולת להבדיל בין שמות טאיוואניים לסיניים, בין ספרדיים לפורטוגזיים, בין הונגריים לרומניים. אבל בשם הראשון שהוקרא, עברי ומצלצל, היה ברור: יש כאן עוד ישראלית בחדר. או קיי. סימנתי. כשהגיעו לשם שלי, גם היא סימנה, ואפילו נוצר קשר עין. זהו, יש לי חברה למסע האלונקות הקצר הזה.
מתאספים מכל רחבי תבל. בכניסה למפגש (צילום: כנרת רוזנבלום)
"סופר נני" מבינים בכל שפה
יש איזו תכונה כזאת לקבוצות. הן נולדות חסרות אופי, משעממות, ערב רב של אנשים. כשהצבעים הפרטיים שלהם מתערבבים זה בזה, בהתחלה זה נראה רק חום אפור מכוער. כזאת היתה גם הקבוצה שלנו בתחילת היום.
המדריך הרהיב עוז וערך היכרות: כמה זמן אתם כאן ולמה. שלוש הנשים הראשונות, אני, חברתי החדשה והסינית הקטנה, כולנו נשות מדענים. תודה לממשלת צרפת – שמשקיעה, כך למדנו בהמשך היום, את הנתח הגדול ביותר מהתקציב שלה בחינוך ובמחקר – שהביאה אותנו עד הלום. האמריקאי הגיע ללמוד כאן בגלל התפיסה הרומנטית שיש לאמריקאים בנוגע לפריז, ארבעת הטיבטים שהתיישבו יחד בעומק החדר הם פליטים פוליטיים שהכירו רק היום, השחור הקרח בגולף חי חצי מהשנה בפריז וחצי באוסטרליה, האלג'יראי הוא איש כספים, הספרדי עובד בבורסה, שניים מסרי לנקה – אחד טבח במסעדה והשני עדיין מחפש, ורק הפיליפינית, עושה מה שהן תמיד עושות – מטפלת בילדים. "בילדים שלך?" בירר המדריך. "סופר נני", תרגם לו השחור בשחור, ועכשיו כולם הבינו. וצחקו.
התרגום לאנגלית, שבגינו שובצתי ליום הזה דווקא, לא עובד היום, והמדריך ביקש מהנוכחים שיודעים אנגלית לתרגם לאלה שלא מדברים צרפתית. המובטל מסרי לנקה הודה שהוא לא מדבר לא צרפתית ולא אנגלית. הטבח אמר שהוא יכול לתרגם לטמילית, אבל הוא לא יודע צרפתית. תוך רגע נוצרה לה שרשרת תרגום: הסטודנטית הסרבית מתרגמת לאנגלית לאזניהם של עורכת הדין הפורטוגזית והטבח הסרי לנקי, וזה האחרון מדובב את כל הסצינה בטמילית לאזנו של המובטל בן ארצו. מהצד השני של הכיתה, השחור הפוטוגני מתרגם לאנגלית עבור הספרדי והפיליפינית וגם מוסיף פרשנות משלו.
על רקע שתי שרשראות התרגום הסימולטני הזה שהתנהלו ביעילות ובהתמדה מאחורי העורף שלי, לא היה פשוט להתרכז ולהבין את שיעור ההיסטוריה והאזרחות הארוך מאוד שקיבלנו. למדתי שחוץ מהדגל הכחול-לבן-אדום, ומריאן, סמל המהפכה, גם בריז'יט ברדו וקתרין דנב נחשבות סמלים לאומיים, סתם בזכות יופיין המשגע. לשם האיזון האינטלקטואלי הוזכרו בגאווה גם פסטר, מארי ופייר קירי והאחים לומייר שהמציאו את הקולנוע. הערכים של האומה: שיוויון, חירות ואחווה פורטו לעייפה, ואליהם נוסף ערך אחד שמקדשים כאן בשנים האחרונות: ההפרדה העיקשת בין דת למדינה. וזכויות הפרט וזכויות סוציאליות ומעמד האישה ואיזו מדינה נהדרת זאת צרפת. מה שמעורר מחשבות על מה מספרת ישראל על עצמה כשהיא מכניסה אחרים בשעריה.
ועל רקע סיפורי המהפכה הצרפתית והתעשייתית, מלחמות העולם, הירושימה, נגאסקי, נורמנדי, שואה, תקומה, והתרגום שברקע, וההתלחששויות של כל מי שיודע לדבר את השפה של זה שיושב לצידו, והבקשות של המורה להפסיק ללחשש, אני חוזרת בלי משים לכיתה ט'. אני לא מופתעת לגלות שאני והחברה החדשה שלי, למרות שמפרידות בינינו 20 שנה כמעט, אנחנו לא רק חולקות מכרים משותפים ואהבות משותפות אלא גם דעה ברורה לגבי המטרות הראויות יותר להשקיע בהן את הסכום שנאלצנו להקצות לטובת אישור השהייה. ובתרגום לטמילית: אז מה אם כבר מצאתי מגפיים מצוינים במחירי סוף-סוף-סוף העונה. עוד מעט מתחילה לה עוד עונה.
ואחרי ארוחת צהריים משותפת, קייטרינג בקלקרים שלא התאמץ להשאיר עלינו רושם טוב מדי ומילקי לקינוח, פחות טוב מהמקור, ועוד קצת מידע על רשויות החוק (חמש נשים בממשלה, מתוך 15) ומאמצים אדירים להשאר ערים. לחברי הקבוצה עדיין אין שמות, אבל פנים בטח שכן ואישיות וצבעים.
סל עלייה במכירת סוף עונה
המדריך מסיים קצת לפני הזמן, ואחרי שהוא מסכם ומשחרר אותנו, הוא נזכר לחזור ולברר אם יש שאלות, ואיש הכספים האלג'יראי, שכנראה שכח על מה חטף מכות מהבריונים של בית הספר, כל בית ספר, מרים יד ושואל עוד שאלה על מסים או משהו. והמדריך עונה, ומחלק לנו תעודות, ומאחל לנו בון אינטגרסיון, השתלבות מוצלחת.
החבר'ה נפרדים זה מזה בנימוס אבל גם קצת בחום. בחוץ יצאה שמש נחמדה, שמאירה את הפינות היותר חינניות של האזור הזה, ואני וחברתי החדשה החלטנו להמשיך קצת יחד ברגל. החלקים האלה של אלזיה, אין בהם חן, אבל יש בהם הרבה חנויות של סטוקים, ובאחת מהן אנחנו משתלבות באופן מוצלח ביותר. קליטת העלייה הושלמה כמעט. סל הקליטה שהענקתי לעצמי, ובו שמלמלות פושטיות ושוות, נמצא בידי כהוכחה, גם הטלפונים שהחלפנו ממש לפני שדלתות הקרון נסגרו עלינו.
ובמטרו אני מדברת עם השלושה שלי שמבררים איתי מה חסר, הם עושים עכשיו קניות בסופר, ואיש אחד מסתכל עלי כאילו הוא מכיר אותי או לפחות את השפה שבה אני מדברת, ופתאום מוכרת לי אישה אחת קצת מבולבלת, ונזכרת שאתמול באוטובוס תימרנו יחד למקום המיועד לעגלות, והנה עוד אחת, שבטח עובדת בשכונה שלי, כי תמיד בשעה הזאת היא תופסת רכבת הביתה.
ביציאה מתחנת המטרו מחכים לי איש אחד ועגלה אחת עם ילדה אחת ופעוטה אחת, אזרחי כבוד בשטח המפורז שהקמנו לנו כאן יחד. אותם אני מכירה ממש טוב.
לפנייה לכתב/ת 
