ילדים זה שמחה? תשמחו איתם לבד ותניחו לנו
יש זוגות שלוקחים את פרויקט ההורות באיזי, ויש כאלה ששינו לגמרי את החיים שלהם. בכל מקרה, הורים טריים הם כמו חבר'ה שחזרו בתשובה – ראו את האור, מצאו את אלוהים שלהם, ומוכרחים לצרף אליהם למסע את חבריהם הסוררים
הטבע החצוף והבלתי נסבל להיכנס לך לתוך התחתונים, לא מסתכם רק בהצקות בנושא ילדים. הישראלי הטיפוסי מוכרח לדעת הכל על חברו, מכרו או אפילו טכנאי המזגנים שבא לתת לו שירות - כמה הוא מרוויח, באיזה ריבית לקח את המשכנתה שלו, איפה שירת בצבא ואם שפר מזלו להשיג פטור ממילואים, באיזה קרן פנסיה/ביטוח מנהלים מושקע הכסף שלו. זה מתדרדר אפילו לרמות פולשניות של תנוחות בחדר המיטות, או האם הוא מצליח לספק את אשתו.
אבל אתמקד הפעם בשאלת הילדים. חשבתם פעם כמה חסרת טאקט היא? אנשים יורים את השאלה הזו על אוטומט, מבלי לחשוב על כל אותם זוגות שמנסים שנים ללא הצלחה להביא ילדים בעולם.
האמת היא שאני יודע מאיפה מגיעים כל "טוב הלב" הזה וה"דאגה" לחברים שעדיין לא הצטרפו למעגל המתעברים. אז נכון שאתם רוצים שלילד שלכם יהיה חבר או חברה קטנים, שהוא יוכל לשחק איתו, וזה יהיה ממש כיף אם שתי הנשים או הגברים יסתובבו יחד עם יורשי העצר בשבת בבוקר. אבל זה לא רק זה, כפי שהיטיבה לתאר בפניי רעיית חברי הטוב בפרץ תמוה של כנות – "למה שרק אני אקום באמצע הלילה? שגם אחרים יסבלו קצת..."
כן, ישראלי הוא אמנם טיפוס חם, מפרגן ואוהב, אבל מצד שני גם נהנה לשמוח לאיד כשנופלת לו הזדמנות טובה.
יסלחו לי ההורים בפועל ואלה שמתכננים או כמהים כבר להיות, אני עדיין לא נמצא במקום או בנקודת הזמן כדי להבין בשביל מה זה טוב. אשתי ואני נהנים לחזור הביתה מהעבודה ולהיות אדונים לעצמנו. לפתח תחביבים, להשקיע בזוגיות שלנו. אני לא צריך לפרט יותר מידי איזה תענוג זה לקום בשבת ב-11 בבוקר, או סתם לצאת מהבית בלי הכנות לוגיסטיות מטורפות.
ואם כבר נוצר חלל, אני דואג להשלימו באמצעות אחייני וילדי חבריי. מבחינתי זה הפתרון המושלם, שמאפשר לי ליהנות מכל העולמות. אני מקבל את מנת הילדים הקצובה שלי וחוזר הביתה מאושר על כך אין לי את זה פול-טיים על הראש.
הורים טריים הם בכלל תופעה ייחודית ומעניינת, ששווה להתעכב עליה עוד קצת. הם נחלקים לשתי קבוצות.
יש זוגות שלוקחים את פרויקט ההורות באיזי, מודעים לשינוי שמתחולל בחייהם, אבל במקביל יודעים לשמור על איזון בריא. אתה מדבר איתם על הילדים שלהם, אבל מהר מאוד חוזרים לנושאי השיחה שאפיינו את הקשר החברי בעידן שלפני. כאלה הם רוב החברים שלי, ואם מידי פעם יש לי צביטה בלב, זה קורה בדרך כלל אחרי עוד מפגש מתקתק איתם (אל דאגה, זה חולף מהר מאוד).
מצד שני יש זוגות, שמרגע שנפלה עליהם בשורת ההורות הם ירדו למחתרת והוכרזו כנעדרים. להשיג אותם בטלפון זו משימה בלתי אפשרית, להזמין את הבעל לאיזו קטנה זו בקשה מוגזמת, מאחר שהוא ואשתו מוכרחים לחוות יחד כל רגע קט בחייו של הייצור החדש בבית.
אבל הכי גרוע, הם לא יודעים לכבד את הדברים החשובים לך באמת. "אם אני קם בשבת בשש בבוקר, אז למה שהחבר המניאק שלי (או סתם זה ששפר עליו מזלו) נטול הילדים, ישן עד עשר? נעשה לו טלפון, שישמע עוד קצת על הצרות שלי" הוא חושב לעצמו בטרם יחייג אליי ויפר את עונג השבת שלי.
טורחים לתת הרגשה של שונה, או מצורע
בשלב מסוים החבר'ה האלה מתרחקים ממך (או אתה מהם), לא לפני שהם טורחים לתת הרגשה של שונה, או מצורע. זה קורה בדרך כלל ביום ההולדת של הבן/בת, כש"בטעות" לא הוזמנת. חבל, דווקא חשבתי להביא את העולל הפרוותי שלי, גולדן מעורב הולך על ארבע, ולפתוח פינת ליטוף קטנה. האמת היא שלא, ותודה לכם – חסכתם לי הרבה טרחה וכאב ראש.
יש בכל זאת משהו אחד מן המשותף לשתי קבוצות ההורים האלה - הפנאטיות ביום שאחרי. הורים צעירים הם כמו חבר'ה שחזרו בתשובה – ראו את האור, מצאו את אלוהים שלהם, ומוכרחים לצרף אליהם למסע את שאר חבריהם הסוררים. כך אתה מוצא את עצמך במהרה יושב בסלון עם החברים החדשים בכת עדי יהווה (או מיסיונרים אחרים).
ולגבי הנטייה להציג אותנו, זוגות שטרם חשקה נפשם בילדים, כטיפוסים לא בוגרים, כילדים בעצמם - אני חושב שזה בולשיט אחד גדול. במה אני שונה ממכם? גם אני עובד למחייתי, משלם מיסים בזמן ועדיין עושה מילואים. אז מה, גידול ילדים עושה אתכם יותר בוגרים וטובים ממני?
אז יקומו עכשיו כל הצדקנים וישאלו אותי "אם אתה לא רוצה ילדים, אז למה התחתנת בכלל?" קודם כל, מי אמר שאני לא רוצה? אני בהחלט מתחבט בנושא (סיוטים בלילה נחשב?), אבל טרם הגיעה העת. ביום שזוגתי ואני נרגיש מוכנים ובשלים, נלך על זה. ולשאלתכם - התחתנתי כי אני חולה לה על התחת, מעריץ את הקרקע שהיא דורכת עליה. סיבה מספיק טובה בשבילכם?
ובקיצור, אם ילדים זו כזו שמחה, אז תשמחו איתם לבד ותניחו לנו לנפשנו. כשנרצה, נודיע לכם.
- מתוך ספר בכתובים, "תפוח רקוב?"
האימייל של אופיר
לפנייה לכתב/ת 
