הפמיניסטיות התנ"כיות

הפמיניזם לא התחיל אצל בטי פרידן. בספר החדש "זמן אשה" מציעה פרופ' עליזה שנהר, נשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל, קריאה שונה ופמינסטית של שישה סיפורי נשים מהמקרא, שהופכות לדמויות הזדהות עבור האישה המודרנית. זו קריאה פוליטית מוצהרת, רוויית אג'נדה, אבל לא בשל כך מדובר בספר מעניין.

הדמות הראשונה בספר היא אשת פוטיפר - הנוכרייה חסרת המעצורים שבאה לפתות את הגבר העברי, יוסף, משרתו הבכיר של בעלה, שר הטבחים המצרי. כשיוסף מסרב לחיזוריה היא קוראת לו "איש עברי" כדי להסית נגדו את העבדים

האחרים, או כמו שפרופ' שנהר קוראת לזה: "הטרדה מינית במקום העבודה". האשה המקראית נשלטת על ידי הגבר (תחילה אביה ובהמשך בעלה) ועל-ידי כוחות הטבע של המחזור החודשי - פוריות וטהרה, אי-פוריות וטומאה. אסור לה אפילו להעלות על דעתה קיום יחסי מין למטרת הנאה בלבד ולא לצורך פריון, מה שהופך את התנהגותה של אשת פוטיפר לשערורייתית במיוחד.

עושה רושם שהחוקרת נמצאת כאן משתי סיבות - כדי ללחוץ בחוזקה על הכפתור הפמיניסטי, ולא פחות חשוב, כדי לספר סיפור טוב. היא עניינית, קולחת, נעימה ונגישה, כאילו אימצה את חוכמת המספר העממי של הדמויות שאחריהן היא עוקבת.

למשל, שנהר מספרת שעל פי המדרש, זוליכה אשת פוטיפר היא "כושית" הנשואה לסריס. כלומר, גם חשקנית וגם לא מסופקת. מה הפלא אם כן שהתנפלה כך על יוסף "יפה התואר"? שנהר עושה מאמץ כביר, בעזרת מחקרים מאוחרים, לשכנע אותנו שזוליכה חשה כלפי יוסף אהבה אמיתית ולא "סתם" תשוקה פראית. אלא שבהצטדקות הזו בשם אשת פוטיפר היא שומטת בעצם את הקרקע מתחת לטיעון הפמיניסטי הבסיסי ביותר - גם לנשים מותר, גם הן יכולות סתם להשתוקק. שנהר לא מסוגלת לומר דבר פשוט: אז לזוליכה בא על יוסף – אז מה? גם היא יכולה.

כשמלכת שבא גילחה את הרגליים

הפרק המרתק ב"זמן אשה" עוסק בדמותה רבת העוצמה של דבורה אשת לפידות - שופטת, נביאה, משוררת, אם בישראל, סמכות דתית, פולחנית, משפטית ודמות מקבילה לזו של שמואל הנביא בכבודו ובעצמו, לפי שנהר. היא משווה את דבורה באופן מלאכותי במקצת לאסתר המלכה, בהיותן שתי נשים שהצילו את האומה, אבל הטיעון שלה יפה ומשכנע: יש הבדל עצום בין ההצלה בגלות - בכוח הארוטיקה והעורמה של אסתר, לבין ההצלה במולדת - בכוח הזרוע של דבורה, הפוקדת על המצביא ההססן ברק (הסמליות העדכנית לא עברה לידנו) לצאת לקרב מול צבאותיו האדירים של שר הצבא הכובש סיסרא

(שלבסוף נקטל על-ידי אשה אחרת, יעל). רק הערה קטנה: את גדולתה של דבורה ניתן להפנים גם בלי כוחה הפופוליסטי והזול של הגימטריה, ששנהר מגייסת בהתלהבותה.

הדמות החותמת את הספר היא מלכת שבא, שהמפגש שלה עם המלך שלמה טעון ב"מתח דתי-לאומי ואירוטי-מיני". שנהר שוזרת כאן אגדה לאגדה (ריספקט למלך, ששוכב עם המלכה רק אחרי שהיא מורידה שערות מהרגליים) בעושר פולקלוריסטי שמדגיש את יופיו של "זמן אישה", הטמון ברוחב היריעה ובמארג הסיפורים העצום, ולאו דווקא באג'נדה הפוליטית. לא חייבים לקבל את התורה הפמיניסטית של שנהר מילה במילה כדי ליהנות מהספר המסקרן והמלא כל טוב שכתבה.

• "זמן אשה", עליזה שנהר, הוצאת מכללת עמק יזרעאל, כנרת/ זמורה ביתן, 223 עמודים.