פורים והיהודיה החדשה

עומס עבודה שנפל בדיוק על המסיבה הגדולה שמארגנת כאן מדי שנה רבקה מחב"ד חסך מאיתנו את ההתלבטות. המסיבה שבה חגגנו אנחנו התקיימה במוצאי החג בדירה של ז'אן, בקומה השלישית של בניין במדרחוב ברובע השני של פריס. ז'אן החליטה שמסיבת פורים חייבת להיות, ותוך שלושים שניות ושני מיילים הרימה מסיבה לתפארת מדינה כלשהי, תיכף נדבר על זה.

הקונספט היה מסיבה של מבוגרים שגם ילדים יוכלו ליהנות בה, ולמרות שבצרפתית המשמעות היא בדרך כלל מסיבה אלגנטית ומנומסת, עם תקרובת אלגנטית ומנומסת, שיחות אלגנטיות ומנומסות וילדים דוממים שלא מלכלכים את הספות, אצל ז'אן הסיפור היה אחר לגמרי.

בדירה הישנה, הענקית והיפהפייה, שז'אן משלמת עליה גרושים במונחים פריזאיים, כי היא גרה בה כבר שנים והגנת הדייר כאן לא רעה בכלל, נקבצו ובאו בערך ארבעים ומשהו איש, שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא עובדת היותם חברים של ז'אן: חלק יהודים וחלק לא, חלק צרפתים וחלק לא, חלק הורים וחלק לא, חלק סובלים מקוליות אינסופית וחלק לא. היו שם כמה נסיכות, כמובן, רקדנית פלמנקו, שני קאובאויים, שני ספיידרמן, שתיים סיניות, מכשפה אחת, אחד מוסקיטר, חתולה בת שלושים ומשהו ומשפחה של סופרמן אחד ושלוש מלאכיות-פיות-נסיכות, תלוי מתי שואלים.

כל אחד היה צריך להביא משהו, ועל השולחן שעליו חשבתי שיצטברו בעיקר פשטידות וסלטים, הצטופפו קופסה מהודרת של מקרונים, ביצי שוקולד זעירות עטופות בנייר זהב, פאי לימון מקושט בפירות אדומים של פטל ועוגת שוקולד בצורת פרפר, וכמובן יין אדום ושמפניות למכביר. בתנור בעבעה לה פיצה שז'אן הכינה תוך כדי.

לא מסיבה צרפתית אופיינית (צילום: כנרת רוזנבלום)

בחדר הילדים הצבעוני, שיצירות ענק של ילדת הבית תלויות בה, וחלונות הענק שלו פונים למדרחוב, ניגנה די. ג'יי דונה, בהתנדבות חברית, מיקס מזיז של מוזיקה ערבית עדכנית, שירים צרפתיים משנות השבעים וקצת אמבייאנס, וילדה בת ארבע וחצי, ששמה איטלקי, הדגימה יפה את הטקטוניק שנולד כאן במועדוני פריז. אמא שלה, עיתונאית כלכלה יפהפיה, הסבירה לי שהיא למדה את זה בבית הספר.

בחדר השינה איפרה בייביסיטר ישראלית שלמדה קרקסנות את הילדים ואת המבוגרים. הילדים שיחקו את הגרסה הצרפתית של גולם במעגל, אבל בעיקר רקדו, הלכו קצת מכות וניצלו את ההזדמנות לאכול שוקולד ככל יכולתם. המבוגרים ניהלו שיחות שהצליחו להגיע הרבה מעבר ל"כמה זמן אתם כאן" ו"מאיפה אתה מכיר את ז'אן", רקדו, השגיחו שהילדים נשארים בחיים וניצלו את ההזדמנות לאכול שוקולד ככל יכולתם.

זאת לא רק היתה מסיבה נהדרת, זאת היתה מסיבה מאוד אחרת. העיתונאית הסבירה לי, שלא אטעה, זאת לא מסיבה צרפתית אופיינית, זאת מסיבת ז'אן אופיינית.

אף פעם לא השתייכה למקום בו נמצאה

אז בעניין ז'אן: ז'אן היא מנהלת בארגון בינלאומי שמקדם העסקה הוגנת, וגם רקדנית וכוריאוגרפית. היא מגדלת לבדה את בתה, בת השלוש וחצי, שנושאת בדיוק את שמה של בת השלוש וחצי שלנו; ככה גם הכרנו והתחברנו. נעזוב רגע את זה שהיא מקסימה, נעזוב את העזרה שהיא מושיטה לנו בנבכי הבירוקרטיה הצרפתית, נעזוב את זה שהיא מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי בעיני - לבשל בריא וטעים. מה שמעניין בז'אן, זאת הזהות היהודית שלה. הלו, לא להירדם שם, העלילה מתפתלת.

במסגרת עבודתה היא נוסעת בכל העולם, כשסן פרנסיסקו היא סוג של בסיס, אבל גם רומניה באה בחשבון. היא מדברת צרפתית וגרמנית, אנגלית מצוינת ועברית לא רעה בכלל. ויש לה חברים בכל נמל ומכל דת וצבע.

שמעתי עליהם פעם, על אזרחי הכפר הגלובלי, שמרגישים נוח בכל מקום בו הם מצליחים לטעון את המחשב הנייד שלהם ולחבר אותו לרשת. אפילו פגשתי כאן כמה דוגמאות חיות, כמו אנשי אקדמיה צעירים ומוכשרים, שמבלי לפשפש בדרכון שלהם אי אפשר לנחש את מוצאם, וממילא הוא לא רלוונטי. מבחינתם, הם נתיני המדינה שמממנת את מילגת המחקר שלהם, ויהיו גאים להשתייך ללאום שיעניק להם קביעות באוניברסיטה טובה דיה.

זה לא המקרה של ז'אן. היא מאוד פריזאית ומאוד יהודיה, קצת ישראלית וקצת קוסמופוליטית. אבל הזהויות השונות האלה שלה מצליחות להתקיים אחת לצד השניה ובצבעים עזים, שלא מטשטשים האחד את השני.

היא גדלה בסטרסבורג, למשפחה שומרת מסורת, אך למדה בבית ספר ציבורי, כך שאף פעם לא השתייכה לחלוטין למקום בו נמצאה. לכן, היהדות של ז'אן היא מאוד מודעת לעצמה, ועם זאת מאוד טבעית לה. על השאלה "האם את מאמינה באלוהים" היא לא עונה. היא לא יכולה לענות שכן, ולא רוצה לומר שלא, אבל זה לחלוטין לא שומט את הבסיס

ליהדות שלה. "רק ישראלים שואלים אותי למה אני יהודיה", צוחקת ז'אן. "זה לא משהו שהחלטתי. בכל אופן, בעיני, להיות יהודי זאת עמדה בחיים, של לחיות במקום אחד ולעולם לא להשתייך אליו לחלוטין. הרבה אנשים סביבי נמצאים בעמדה היהודית הזאת, גם אם במקרה הם לא יהודים".

הבת של ז'אן מתהדרת בצבע מוקה ובתספורת אפרו מרשימה, לא הג'ואיש פרינסס הנפוצה בבית הכנסת הסמוך לביתכם. אבל אין בעיה, כי אמנם בארץ משוכנעים שהיא מאומצת, אבל בצרפת ז'אן איתרה כבר עוד כמה ילדי תערובת יהודיים, ובכלל, היא קראה כמה ספרים על שחורים ביהדות, מה שאומר שהיא מתחילה לגבש כבר מדיניות חוץ בנושא.

"בישראל אני מרגישה צרפתיה, כי תמיד כשאני שומעת ריב איום בין אנשים, בסוף תמיד מתברר לי שזאת היתה שיחת חולין נעימה. בחוץ לארץ, אני מרגישה מאוד צרפתיה: חסר לי הקפה והעיתון הצרפתי. אבל אם אני נוסעת לחופשה בבריטני, אני מרגישה לחלוטין מחוץ למים". אבל במדינת ז'אן, כך נראה, בה הכל פתוח ונבחן כל הזמן מחדש, מבלי למחוק את ההיסטוריה והזהות הקודמת, היא דווקא מרגישה מאוד בנוח.