להשאיר תשעה ילדים ולנסוע לחו"ל?

הדמעות זלגו להן במורד הלחיים, כן, אני, ממרומי גילי וממרומי מעמדי, בוכה. דמעות חצופות מסתננות מזוויות העיניים, בפסים ישרים, ומצטרפות לבכי שנובע מכעס.

לרגע התביישתי, ותוך כדי שאני נוטלת טישיו נוסף מהחפיסה, גערתי בעצמי: למה את בוכה? מה כבר קרה? לא בוכים על מטוס שהמריא. אבל הדמעות השיבו מלחמה לקול הזה וגערו בו בקול: שנים חיכיתי לרגע הזה, והנה, הוא נגזל ממני באחת!

"חיכיתי בסבלנו לתורי"

במקום עבודתי ישנו צ'ופר המבליח, אצלי בכל אופן, אחת למספר שנים, ושמו טיסה. לפעמים מדובר בתערוכה, לעיתים מדובר בכנס חשוב בנושא מסוים, לפעמים בחברה שיווקית. כך או אחרת, בן המזל זוכה בטיסה פלוס הוצאות שהיה. אין ספק שמדובר בחוויה שלא מזדמנת לכל אדם.

זה מספר שנים שאני עובדת במקום עבודתי, מגישה מדי שבוע כתבות, שומעת מדי פעם על חוויות טיסה של עובד זה או אחר, שנסעו לסקר את תחום עיסוקם ומחכה לגזר הגמדי שייזרק לעברי, וירים מעט את הגו השחוח משעות תקתוק רבות.

אין כמו גזר גמדי כלשהו, שנזרק לעבר העובד בדמות צ'ופר כלשהו וגורם לחיוך של אושר ולימים ארוכים של עבודה ב"היי".

חיכיתי בסבלנות לתורי שיגיע בעת שיבליח נושא הקשור אלי. ידעתי, הוא עוד יגיע. יעד שיתאים לי. דמיינתי את הרגע בו אחוש שגם אני מצ'ופרת כהלכה ומשודרגת, אוכל לראות את העולם הגדול.

והנה הגיעה ההזדמנות

כששמעתי על תערוכת המשחקים הגדולה שתיערך באיטליה, ידעתי כי הפעם הגיע תורי. מדובר בטיסה קצרה, יהיה עלי להיעדר מן הבית לשלושה ימים בסך הכל, הפרטנר יסתדר עם הילדים והם יוותרו עלי לפרק זמן קצר. עוד לפני שאספיק להתגעגע אליהם, אנחת בחזרה. מושלם. יותר מדי מושלם.

עבר יום, עברו יומיים ועדיין לא הוזמנתי אל חדרו של העורך כדי לשמוע את הבשורה המשמחת שאני היא זו שנבחרתי למשימה. מה שכן שמעתי, גרם לדמעות לזלוג להם במורד הלחיים. מישהי אחרת יוצאת לדרך.

הכל צרב לי בפנים. איש לא יכול היה להבין את ההחלטה. היא, חדשה בחברה, עובדת אצלנו בסך הכל חצי שנה, וכבר נחת לה הצ'ופר בידיים?

דמעות האכזבה פינו את מקומן לכעס.

"איך הם עושים לי את זה? איך הם מתעלמים מעבודתי הקשה והמסורה, משעות לא שעות של השקעה? האם רק דמיינתי שאני חלק בלתי נפרד מהמערכת?

"אם תבכי כעת, זה לא יועיל. אם תדברי איתם, אולי יצא לך משהו לעתיד", הפרטנר ניסה לנחם אותי. "אני בטוח שיש סיבה הגיונית מאחורי הדברים".

"איפה ההיגיון כאן?" זעמתי. "איך אתה משווה שמונה שנות וותק לחצי שנה?"

"תשאלי אותם. אני בעד הידברות. להסביר שזה כואב לך, מציק ומטריד ותבקשי תשובות".

"מה פתאום שאדבר על כך, שאשפיל את כבודי, שאצטייר כקנאית?" עניתי לו והדמעות ממשיכות לזלוג.

אסור לקנא?

שגרת היום השכיחה ממני את המקרה שהכאיב לי כל כך. הימים הבאים הכהו לגמרי את התחושות. שקעתי בעבודה על המחשב ובבית, עד שיעל נגשה אלי.

"אמא, למה שירה הלכה עכשיו לשיעור כיף עם המורה חגית, ואני לא?" צליל של קנאה התלווה לקולה.

הבטתי בבתי, רציתי לספר לה שאין לה מה לקנא כי שירה אחותה זקוקה כעת לשיעורי תגבור בחשבון, וכדי לתת לשעת שיעורי עזר הילה של חוויה, השתמשתי במטבע לשון אחרת, ואמרתי: "שירה, רשמתי אותך לחוג העשרה כייפי. את הולכת עכשיו לשעה של כיף עם המורה חגית, שם תראי לה את מחברת החשבון וספר החשבון שלך, ויחד היא תלמד אותך איך עובדים עם הספרות והתרגילים".

"תאמיני לי, אין לך מה לקנא!" נפלט המשפט מפי. האם אמרתי את המשפט הזה ליעל או לעצמי? הנה, אני נואמת לבת שלי כי אסור לקנא, בעוד אני שוחה בים של קנאה.

מפרגנת, אבל תמהה

בהחלטה של רגע הרמתי טלפון לעורך הראשי. "אני שותקת כבר מספר ימים ואני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני מוכרחה לשוחח איתך על כך".

"הכל בסדר, מלי?"

"לא, ממש לא", השבתי והשתדלתי להישמע רגועה ועניינית. "אין זה סוד כי אני עובדת בחברה כבר שמונה שנים. אין הנחתום מעיד על עיסתו ואינני מתכוונת לפרט כעת את עבודתי הקשה, לכן הרגשתי פגועה שלא מצאתם לנכון שאני זו הראויה לייצג אותנו בתערוכת המשחקים. הרי מדובר בתחום הקרוב אל ליבי ועל נושאים עליהם אני כותבת. רק מתבקש היה לשלוח אותי... אני מפרגנת לאותה עיתונאית, אבל תמהה על ההחלטה. מדוע שלחתם עובדת חדשה במקום להעניק את הצ'ופר למישהי ותיקה?"

"א... אני ממש המום", הוא החל לגמגם. ואז, כשהתעשת, אמר לי את המשפט האחרון שציפיתי לשמוע: "כשהעלינו את שמך בישיבת המערכת כמועמדת המתאימה והמתבקשת ביותר לסיקור האירוע, כולם העלו את הבעיה".

"איזו בעיה?"

"איך אפשר לבקש מאמא לתשעה ילדים לעזוב את הבית לשלושה ימים ולטוס?" מגודל ההלם שאחז בי, לא הגבתי.

"מלי", קולו היה מלא בכנות ובצער. "אני כל כך מצטער בשבילך. היה ברור לנו שהפעם תורך הגיע, ועליך לבצע את המשימה הנחמדה, רק כמו שאמרתי לך, כולם ריחמו עליך ו..."

לא שמעתי את ההמשך. תחושה טובה ונעימה פשטה בי. יכולתי להמשיך ולהטיח בו, שלפחות היו מעלים את הרעיון ושואלים לדעתי, אבל דחקתי את כל התחושות השליליות הצידה. הם באמת ובתמים האמינו שאי אפשר לבקש ממני דבר שכזה, עד שלא היתה אופציה אפילו לנסות לשאול.

"רק שתדע", עצרתי את מסכת התנצלויותיו: "שדווקא לאמא לתשעה צריך להציע דבר שכזה!"

"לל... למה?" האיש הרהוט חזר לגמגם.

"תאמינו לי, דווקא היא זקוקה לשלושה ימי חופשה".

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.